לדינה שמחי (53) מראש העין יש חמישה ילדים ביולוגים. בצעד מדהים החליטה, יחד עם בעלה לשעבר, לשמש במהלך השנים כמשפחת אומנה לעוד 15 נוספים. עד היום גידלה 20 ילדים, שכולם מוקירים לה תודה על הטיפול המסור בהם. ילדי האומנה של דינה גדלו אצלה מגיל שנתיים ועד שהתחתנו. לדבריה, היא אינה מתכוונת להפסיק ומבחינתה כמה שיותר.
שמחי היא בעלת חנות מכולת בכפר סבא, אחות תשיעית מבין עשרה אחים. בגיל תשע איבדה את אימה, שנפטרה בנסיבות טראגיות בגיל 42. אביה, שלא יכול היה לגדל את ילדיו, פיזר אותם לפנימיות בארץ. דינה מספרת שכילדה בפנימייה היא הרגישה בודדה. אביה, שהיו עסוק בחייו, הגיע לבקר את ילדיו שהיו פזורים בכל רחבי הארץ לעיתים רחוקות.
נסיבות החיים הקשות של שמחי יכולות אולי להסביר את הצעד שלקחה בשנת 1998, כאשר קיבלה יחד עם בעלה דאז החלטה להיות אומנת. "שעה לפני כניסת השבת ראיתי מודעה בעיתון שבה היה כתוב שמחפשים משפחה אומנת לילדים", היא מספרת. "באותו היום התקשרתי אל המספר במודעה וזרקתי את העיתון. אחרי חודש וחצי אני מקבלת טלפון להגיע לפגישה. הגעתי לאותה פגישה ולאחר שראיינו אותי מילאתי את הטפסים וחזרתי הביתה".
שלושה חודשים לאחר הפגישה הגיע הטלפון עם הבשורה, שהודיע לשמחי כי היא עברה את המיון ותוכל לשמש כמשפחה אומנת. "הגענו אני ובעלי למקום שממנו צריכים לקחת את הילדה. העובדת הסוציאלית לוקחת אותנו הצידה ואומרת שיש בעיה: בגלל שמדובר בשתי אחיות וההפרדה ביניהם היא בלתי אפשרית תצטרכו לקחת שתי ילדות ולא אחת או שהאומנות הזאת מתבטלת". דינה ובעלה החליטו לעשות את הצעד ולקחת את שתי הילדות הביתה.
מה הרגשת לפני שקיבלת את הילדים הראשונים לאומנה?
"יום לפני שהביאו את הילדים לא ישנתי כל הלילה מהתרגשות. חבלי הקליטה ממש לא פשוטים עבור ילדות בנות 3 ו-5. גם בשבילנו לא היה קל, ממשפחה בת 5 נפשות הפכנו למשפחה בת 7 נפשות".
שמחי מספרת שבתקופת השיא היא גידלה עשרה ילדים, מתוכם חמישה ילדים שלה ועוד חמישה ילדי אומנה. לפני מספר שנים התגרשה מבעלה, אך לדבריה היה לו חלק חשוב בגידול הילדים על הצד הטוב ביותר.
איך אפשר לנהל בית של עשרה ילדים? איך מבשלים ומבצעים פעולות בסיסיות בבית?
"תמיד היו אצלי עשרה ילדים ואני גם מארחת שבתות וחגים. בנוסף לאומנה הקבועה אני מארחת בסופי שבוע נערים ונערות שנמצאים מפנימיות בסביבה ושאין להם איפה להיות. בכל יום אני מתעוררת ב-5 לפנות בוקר ומעירה את הילדים לפי סדר היציאה שלהם מהבית. אני דואגת ללוות את כל הילדים להסעות, מהראשון ועד האחרון. אחרי שהילדים פוזרו אני מתחילה לארגן את הבית, עושה כביסות, מסדרת את החדרים, מכינה ארוחת צהריים ובשעה 8 בבוקר אחרי שהבית מסודר מתחילה את היום ויוצאת לעבודה. אין ימי מחלה, אין שבתות ואין חגים, הכי חשוב לי שילדי יקבלו את כל מה שהורי לא יכלו לתת לי וזה אושר".
איך את מחזיקה מעמד?
"הסוד שלי הוא החיוך. להיות אופטימית ולהסתכל בכל דבר רק על הצד החיובי. אין רווח ללא השקעה ולא רק בעבודה אלא בכל דבר בחיים. באהבה, בילדים ובבית. חשוב למצוא גם זמן לעצמי לקבל אנרגיה ולהתחדש נפשית לכן אנחנו יוצאים די הרבה לטיולים בארץ. מבחינתי אני מתכוונת להמשיך ולשמש כמשפחת אומנה לילדים נוספים שזקוקים לכך".
יש לך מקום בבית שבו כל הילדים יכולים לגור?
"אני גרה בבית פרטי בראש העין הוותיקה ויש לנו חדרונים קטנים שבכל אחד מהם יש מקום לילד. מה שחשוב זה קודם כל מקום בלב, אחר כך המקום הפיזי. אצלנו יש גם וגם. במקום שיש שמחה, אז יש כוח לעשות הרבה דברים".
