אם תשאלו את תלמידי עמל ב' בפתח תקוה מי המורה האהוב עליהם, סביר להניח שהם יגידו מייד את השם שמעון גרינהויז. בגיל 87 המורה הנערץ למתמטיקה מקפיד לא לפספס אף שיעור, מכיר היטב כל תלמיד, בודק בקפדנות את שיעורי הבית והמבחנים ומספק להם שיעורים מרתקים גם על החיים עצמם.
גרינהויז, ניצול גטו קרסנה, ניהל במשך שנים את תיכון עמל ב' בעיר וממשיך ללמד מתמטיקה כמעט 75 שנים אחרי שאיבד את משפחתו בשואה. "אני כל כך אוהב את בני הנוער ומאמין בהם", הוא אומר. "אני מסתכל על הנוער ורואה את המשפחה שלי".
הוא נולד ב-3 במאי 1930 בעיירה קרסנה שבבלארוס. "זו היתה עיירה של כאלפיים תושבים, אבל הנאצים שהגיעו ב-1941 הביאו לתוך העיירה עוד אלפי יהודים והקימו גטו שבו ריכזו אותנו", הוא מספר. "הנאצים נכנסו לכיכר העיר והצביעו על מספר אנשים, ביניהם אבא שלי יקותיאל ודוד שלי וירו בהם מולי. אבא שלי נפל מדמם על שלג וכיוון שהוא אחז בידי נפלתי ביחד איתו והדם שלו זרם עליי. ככה הוא הציל אותי והם לא ירו עליי גם. לחיים של ילדים לא היה שום ערך בעיני הנאצים. רציחות הפכו לתופעה יום יומית".
הגטו חוסל בערב פורים 1943. בבית של משפחתו נבנה מרתף גדול, שבו היה קיר דמה שמאחוריו יכלו להתחבא בני המשפחה. "ידענו שהם רוצים לחסל את כולם", אומר גרינהויז. "סבתא כיסתה את רצפת הקרשים בשמיכות ומזרונים ושמענו איך הם רוצחים אותה. נשארנו במחבוא כמה ימים וחיכינו עד שהכול ייגמר. בהתחלה עוד היה לנו מים אבל לאט לאט הכול נגמר. היו איתנו שם עוד 30 אנשים, ביניהם תינוקת קטנה שלא הפסיקה לבכות כי היא הייתה צמאה ולא היה לנו מים. בסוף נתנו לה לשתות שתן והיא צרחה עוד יותר חזק".
לדברי גרינהויז, "היהודים שהתחבאו איתנו פחדו שהנאצים ישמעו את התינוקת והכריחו את האם לחנוק למוות את הילדה. האם לא הצליחה ושני גברים התנדבו לעשות זאת מחשש לחייהם. בסוף גם הם לא יכלו כנראה. אחרי חצי שעה כבר לא היה לא קול והיא לא צרחה. היא נשארה בחיים ואני יודע שהיא שרדה והיגרה לארה"ב. עד היום יש לה סימנים על הצוואר וסובלת מבעיות בעקבות מה שקרה שם".
בהשמדת גטו קרסנה איבד שמעון גם את אחיו ואחותו - הניה ומנדל, שהיו גדולים ממנו: "אחי ואחותי היו בעבודה כנראה באותה העת. הגרמנים העלו אותם למשאיות כי הם אמרו שמרכזים את כל היהודים והביאו אותם לאסם גדול שבו ריכזו את כל היהודים בשביל להרוג אותם. הם נעלו את כולם בפנים ושרפו אותם חיים. עברנו בגטו וראינו להבה גדולה. הבנו שהכניסו את כולם לשם והרגו אותם. כדי לחסוך בכדורים, היו הנאצים דוחפים את היהודים עם מוטות ארוכים בחזרה לאסם בעודם נשרפים. היו סיפורים על תינוקות יהודים ששיפדו אותם על כידונים והנאצים עשו ביניהם תחרות מי יזרוק אותם רחוק יותר לתוך האש. אחרי זה שמענו אותם עושים משתה וחוגגים. כשיצאנו מהמחבוא ראינו שהנהר שהיה בסמוך לאסם הפך אדום, מדמם של הנספים".
איך ילד בן 13 מתאושש אחרי דבר כזה?
"אחרי השמדת הגטו ברחתי עם אמא ליערות באזור מינסק והצטרפנו לפרטיזנים. ילד בן 13 שיורה ונלחם והורג נאצים. איבדתי 3 אצבעות מפיצוץ והיינו עד סוף 1944 ביערות".
יש סיפור שזכור לך במיוחד מהתקופה ביערות?
"כשהיינו בפרטיזנים גרמנו כזה נזק לנאצים, עד שהם החליטו לחסל אותנו והביאו יחידות עלית מהחזית. התחילו לדחוף אותנו לתוך הביצות. ביצות שרגל אדם לא דרכה בהם. אם אתה נופל אתה טובע בביצה ומת. אם היית נופל לביצה לא היית חוזר והיה רק שביל אחד ללכת בו. הם דחפו אותנו לפינה. אני לא אשכח שהיה שם סוס שהעמסנו עליו את הנשק ואת הציוד והסוס מעד ונפל לתוך הביצה. פתאום נעלמות לו הרגליים ואז הבטן והוא מסתכל עליך בחוסר אונים ונעלם לו הגב והצוואר ואתה רואה רק את העיניים והאוזניים עד שהוא נעלם כולו. זה לא עוזב אותי ועד היום אני כל יום רואה את התמונה הזאת".
מה עשיתם אחרי המלחמה?
"אחרי המלחמה חזרתי עם אמא לקרסנה וישר נכנסתי לחטיבת ביניים. אני כלל לא למדתי בבית ספר יסודי וישר הפכתי לתלמיד מצטיין. אולי בהשפעת המלחמה, אולי גנים של המשפחה, אבל סיימתי את כל הלימודים בציון 100. בברית המועצות מי שמצטיין מקבל מדליית זהב ותעודת בגרות מוזהבת ואתה מתקבל ללימודים גבוהים בלי בחינות כניסה. מאוד אהבתי מתמטיקה, פיסיקה והיסטוריה ולכן גם עשיתי בהם תואר ראשון ושני באוניברסיטה בשנת 1950 אותם סיימתי בשנת 1956".
גרינהויז עלה בשנת 1960 מפולין אחרי שחווה אנטישמיות והפגנות נגד יהודים ורצה להגיע לישראל. "הייתי סטודנט והרגשתי שהאנטישמיות גוברת", הוא מספר. "הייתי מפגין נגד אלו שהפגינו נגד היהודים בחזרה וחשבתי לעצמי שאני חייב לעלות לישראל. ב-1955 הגיעה למוסקבה משלחת יהודית מישראל לכבוד פסטיבל נוער ואנחנו רק רצינו לגעת בדגלים של מדינת ישראל ולהרגיש חלק. שמענו על מלחמת סיני וראינו את הטנקים וחשבתי שאני חייב לקחת בזה חלק ולעזור. ברית המועצות לא נתנה לי לעלות כי הייתי אזרח פולני לפני המלחמה (כיום שטח בלארוס) ובסוף עליתי בעזרת הסוכנות היהודית".
קשה להאמין ששמעון גרינהויז, עם סיפור חיים כזה עשיר, בן 87 ועדיין מלמד מתמטיקה. בגילו המופלג הוא מגיע שש פעמים בשבוע לתיכון עמל ב' ומלמד בו בדיוק כפי שלימד כשרק התחיל ללמד - בשנת 1960. "כשעליתי לארץ ישראל זה עוד לא היה עמל ב' כי היה רק תיכון עמל אחד", אומר גרינהויז. "באתי בלי שפה בכלל ואחרי 5 חודשים באולפן קלטתי את העניין והתחלתי ללמד. עליתי בפברואר ובספטמבר כבר הייתי מורה".
הוא מלמד כבר כ-60 שנים, 25,000 תלמידים עברו אצלו ועם חלקם הוא עדיין בקשר. הוא לימד גם בתיכונים אחרים בפתח תקוה כמו גולדה ואחד העם. הוא אפילו היה המנהל של עמל ב' עד סוף שנות ה-90, כשיצא לגמלאות.
שמעון, 60 שנה אתה מורה. מה הסוד שלך?
"דבר ראשון, בשביל להיות מורה טוב אתה קודם כל צריך לאהוב את המקצוע שלך. אני ממש אוהב את ההוראה. אפשר להגיד שבשבילי זה כמו חיים. בן אדם מאושר שמגיע בחיוך לעבודה וחוזר בחיוך לעבודה עושה עבודה טובה וזה אני. דבר שני, אתה חייב לאהוב את התלמידים שלך ולא לזלזל בהם. תתייחס אליהם בכבוד ותחשוב שהם חכמים בדיוק כמוך אם לא יותר. אתה לטובתם ואתה צריך להראות להם את זה. האהבה לתלמידים שלי הייתה מההתחלה, אולי כי הם מזכירים לי את אחי ואחותי שהיו בערך באותו הגיל. אני יותר בעד להראות דוגמא אישית מאשר להטיף להם מוסר. התלמידים אוהבים אותי וחשים שאני לטובתם וכנראה שאני גם מלמד טוב. לא פעם אחת אני שומע אותם נהנים מפתירת תרגילים וזה משמח אותי".
אתה רואה שינוי בנוער של היום לעומת הנוער של פעם?
"גדל לנו נוער יותר טוב מאי פעם. הוא לא פחות מוסרי מפעם והוא רק משתבח עם הזמן. תמיד מאשימים אותי שאני רואה את הנוער דרך עדשות ורודות, אבל אני דווקא חושב שאני רואה את המציאות".
ברבות השנים קיבלו שמעון תעודות הוקרה מרשת עמל, ממשרד החינוך ואף הדליק משואה ביום הזכרון לשואה ולגבורה לפני מספר שנים. "אני נבחר כל שנה לתת עדות במספר מקומות. נתתי עדות לפני אלף אנשים בטכניון ואלף חיילים בבית ספר של חיל האוויר בעיר הבה"דים. אני נותן עדויות בסלונים עם 15 אנשים ואיפה שרק מזמינים אותי. מחר למשל אני נפגש עם הרמטכ"ל ועם המטה שלו בקריה. באים לקחת אותי לפגישה וגם הנכדה הקצינה שלי תהיה שם".
שמעון הקים משפחה גדולה בישראל. הוא נשוי לעליזה, מיילדת ותיקה בבי"ח בילינסון. "כשאנחנו נוסעים העירה אין מצב שלא נפגוש תלמידים שלי או אמהות וילדים שעליזה יילדה", אומר גרינהויז בגאווה. "כולם זוכרים אותנו". יש לו 4 ילדים ו-7 נכדים. אחד מילדיו נפטר אחרי מחלה קשה לפני 20 שנים. "כל הילדים שלי היו קצינים בצבא. אחד רב-סרן, סגן אלוף והבת שלי היא סגן. יש לי נכד מהנדס, סרן ביחידת 8200, ונכדה שהיא סגן בפרקליטות הצבאית".
גרינהויז שמח ואופטימי לגבי עתיד המדינה והנוער. הניצחון שלו על השואה בא לידי ביטוי בחינוך הדור הצעיר של פתח תקוה למען עתיד המדינה. "אני לפעמים רואה תוכניות טלויזיה על השואה ועל מה שקרה שם והמחשבה הראשונה שלי היא שהם ממש מגזימים וזה לא היה ככה. רק אחר כך אני נזכר ואומר לעצמי שזה היה הרבה יותר גרוע ואסור לשכוח".
