זהבה בן זוכרת היטב את ההתחלה. הילדה בת ה־18 מבאר שבע נלקחה תחת חסותו של אלי בנאי, והוא הצמיד אותה לדני שושן, אז אחד הכותבים הבכירים בזמר הים תיכוני. יחד הם הצליחו להפוך את המדינה עם האלבום "טיפת מזל". כמעט 30 שנה חלפו מאז. בן הפכה לאחת מפורצות הדרך של הזמר הים תיכוני בישראל, אך שום הצלחה לא ניתקה אותה מהשורשים של "זהבה מבאר שבע". "לא משנה מה עשיתי וכמה הצלחתי, תמיד נשאר הגעגוע לבית ההורים", היא אומרת, "לאבא שלי, שהיה יושב על המיטה ומנגן בעוד, ולא זכה לראות אותי מגשימה חלום".
בן לא נחה לרגע, תודה ששאלתם. אלבום היא אמנם לא הוציאה זה שבע שנים, מה שנותן תחושה שקצת נעלמה, אבל מספיק ללכת להופעות האינטימיות שלה בפסאז' בתל אביב מול קהל היפסטרי, ערבי ויהודי, לראות אותה מופיעה באירוע משפחתי או מתנדבת בהפרשות חלה, כדי להבין שהיא לגמרי כאן. "לא נעלמתי", היא מחייכת בביישנות ומיד שוטחת לוח זמנים עמוס לעייפה: היא עובדת על מופע גדול שיסכם 30 שנות קריירה, על אלבום במרוקאית ובערבית, וגם, הפתעה, על חידוש שירי האלבום הראשון במקצב שמח.
"בשנים האחרונות הוצאתי סינגלים, ועכשיו זה זמן טוב להוציא אלבום", היא אומרת. "הקהל רוצה מהשירים הישנים, ולכן החלטתי להוציא את הקלאסיקות בעיבודים חדשים. יש גם דרישה לשירים בערבית ובמרוקאית, משהו שאני אוהבת מאוד לעשות. הקהל לא עזב אותי אף פעם. וגם אני לא עזבתי אותו. בכל הופעה אני שומעת את הקהל צועק את השירים הישנים שלי, אז החלטתי להתאים אותם לקצב העכשווי, להפוך את המוזיקה המלנכולית לשמחה".
זה קשור למשהו שאת עוברת? מדמות דיכאונית לדמות שמחה?
"אני דיכאונית?" היא מרימה גבה. "אני סגורה ומופנמת, ולכן חושבים שאני דיכאונית. אני אדם שמח שרוצה לשמח אחרים, לעשות עיבודים חדשים, לרענן את החומר הישן ולהכניס רוח חדשה, גם בשבילי".
איך את מסבירה שקהל צעיר מבקש את "טיפת מזל", "שירת חיי" או "סלאמת", שירים שהוצאת כשהם עוד לא נולדו?
"הם שומעים את השירים שלי מההורים שלהם, שגדלו על המוזיקה המקורית. גם האינטרנט חשף חומרים ישנים של זמרים בארץ ובחו"ל, גם בערבית, ואת המוזיקה שנוצרה לפני 30 שנה. בכלל, אני חושבת שיש חזרה למקורות, לשירים מבית אבא. אנשים מתחברים למוזיקה, למילים, למנגינה. זה לא רק השיר, זה המכלול סביב מגיש השיר".
ראינו אותך בהופעה בפסאז' בתל אביב מול קהל מצומצם, והיה נדמה שנוח לך יותר במקומות הקטנים האלה, האינטימיים.
"יש משהו במקומות הקטנים שהופך אותי ליותר נגישה ומאפשר לי להרגיש את הקהל. אני אוהבת את החיבור האישי. הופעתי באולמות גדולים בחו"ל, כך שלא בעיה בשבילי גם למלא את קיסריה".
גם התחברת לליין האריסה של קהילת הלהט"ב, מקום שהזמר המזרחי נזהר במשך שנים להתקרב אליו.
"כשעושים דברים מהלב זה מצליח. יש פתיחות גדולה לקהילה בשנים האחרונות, גם מצד הזמר המזרחי. אנחנו שרים לאנשים, לא משנה מי ומה הם. מבחינתי אין הבדלי גזע, דת, מין או צבע. אני שרה לכולם".
בישראל יש פאבים שמשמיעים מוזיקה ערבית, אום כולתום, פריד אל אטרש, ג'ורג' וואסוף הסורי ועמר דיאב המצרי. ועם זה בערבים רואים אויב. כמי ששרה גם בערבית, יש לך הסבר לזה?
"אנשים לא אוהבים ערבים, אבל אוהבים לשמוע מוזיקה ערבית. אני גדלתי על המוזיקה הזאת. מוזיקה זו שפה שיש בה כוח והיא גורמת לקהל להתחבר אליה".
פעם הציעו שתופיעי בעזה או ברמאללה למען השלום. רלוונטי?
"לא. נכון ששירה מחברת בין כולם ואוהבים לראות בה גשר לשלום, אבל הרבה ניסו לפניי ולא הצליחו להביא את השלום בשירה. אני לא שם. אני לא אדם פוליטי ולא רוצה להיות מזוהה עם שום צד פוליטי".
ילדה של אבא
בן, 48, נולדה וגדלה בבאר שבע. בת שישית ואחות תאומה לזמרת אתי לוי, במשפחה של עשרה ילדים. "הייתי ילדה טובה, שקטה, סגורה. גדלתי בבית פשוט, מוזיקלי, שלא היה בו הרבה כסף, אבל הייתה בו שמחה. שמענו מוזיקה ערבית אותנטית, ואבא ניגן ובנה כלי נגינה. מאז שאני זוכרת את עצמי שרתי. בגיל 16 הבנתי שאני רוצה להיות זמרת. לא ידעתי מה זה אומר, אבל זה בער בי", היא משחזרת. "אימא פחדה מזה, מהעבודה בלילות, מהמפגש עם קהלים שונים, מהשעות המאוחרות. אחרי שאבא נפטר בגיל 52 היא נשארה לגדל לבד עשרה ילדים, ובהם ילדה אחת שהפכה לזמרת מצליחה במהירות שאף אחד לא ציפה לה. היא חששה, אבל עם הזמן למדה לחיות עם זה בשלום ולאהוב את הדרך שלי. היא ראתה שזה לא שינה אותי ולא פגע בי. ידעתי לשמור על עצמי".
אבא שלך לא זכה לראות את ההצלחה שלך.
"נכון, אבל הוא איתי כל הזמן, אני מרגישה אותו בכל הופעה. הוא נפטר בפתאומיות כשהייתי בת 17. הייתי ילדה של אבא, הייתי קשורה אליו מאוד. בחרתי לא לשקוע בתוך העצב והגעגוע, להמשיך לחיות, לראות את הטוב בחיים, אבל הגעגוע קיים בפנים כל הזמן. לפני שמונה שנים אימא נפטרה, שתי אחיות שלי נפטרו במשך השנים, אנחנו נפרדים מבני משפחה שיקרים לנו כל הזמן, וזה לא קל. למרות שכל האחים נמצאים בקשר קרוב, בכל זאת משהו השתנה. כשאימא נפטרה המקור המאחד והמאסף נעלם. מטבע הדברים גם כל אחד עסוק בענייניו. גם כשהייתי בשיא ההצלחה תמיד חזרתי הביתה לבאר שבע, לעזור לאימא, לבשל, לנקות, לתת לה מעצמי. גדלתי בבית צנוע שלימד אותנו לתת ולעזור, ולא משנה מי אתה ומה אתה".
כבשה בעולם של זאבים
בסוף שנות ה־80 היה שוק הזמרות המזרחי והים תיכוני דל. אהובה עוזרי ומרגלית צנעני היו בחזית, הרוב הגברי בעל הגוון התימני שלט, אבל אז חל מהפך. זמרים כמו עפר לוי, אבי ביטר ואחרים הביאו לישראל את הגל הטורקי. את אלבום הבכורה שלה הקליטה בן על לחנים טורקיים של זמרים כמו אורחן ג'ינג'יבי ופרדי טייפור, והקהל הרווה את צמאונו בדיכאון של הזמרת החדשה. שירים מאלבומים אחרים כמו "טלפון האהבה", "מלך אמיתי", "חיים שלי" (אהבה של אימא), "אני שטה", "לילות בבית", "קטורנה מאסלה" עם אתניקס, ביצוע מצמרר ל"זמר שלוש התשובות" ועוד הראו שהיא כאן כדי להישאר.
"הייתי ילדה כשיצאנו עם 'טיפת מזל'. לא הכרתי את תעשיית המוזיקה מקרוב. בדיעבד אני יכולה להגיד שהייתי כבשה בעולם של אריות וזאבים. פתאום בבת אחת הפכתי להצלחה גדולה, מטאורית, הרבה מעבר לציפיות. הופעות בכל הארץ, שומרי ראש, רדיו, טלוויזיה. רציתי ונהניתי לשיר, אבל גם היה לחץ גדול. למרות שכל הזמן הופעתי, לא הסתחררתי. נשארתי כמו שהייתי. לא חיפשת להתערבב, להגיע למסיבות והשקות ולתפוס כותרות. זו לא אני".
בן הייתה כמעט האישה היחידה בעולם המוזיקה המזרחית ששלטו בו גברים. "הייתה תחרות גדולה, אבל פרגנו לי. מהרגע הראשון שמרתי על עצמי, היו לי קווים אדומים ברורים כמו לא לשתות אלכוהול בהופעות, למרות שכל הזמן הציעו לי. עד היום אני לא מתערבבת עם הקהל אחרי ההופעות. מסיימת ונוסעת הביתה. עבדתי קשה, מלמטה, דרך הרגליים. שום דבר לא הלך בקלות. אנשים רואים זמר עם מיקרופון וחושבים איזה כיף, איזה קלות. זה לא קל. זאת עבודה קשה להגיע לרגע הזה".
מה את חושבת על נסרין קדרי? על עדן בן זקן?
"אני אוהבת מאוד את שתיהן, הן מקסימות ושרות נהדר. הן דוגמה לנשים שעובדות כל הזמן, ועובדות קשה ונכון".
תמיד נטען שאין מספיק זמרות בז'אנר הים תיכוני כי אי אפשר לשלב בין קריירה ומשפחה.
"יש יותר מבעבר, אבל עדיין לא מספיק. לא קל להיות זמרת כשאת אימא. חוויתי את זה כשהבן שלי נולד. הייתי צריכה להיות איתו, סדרי העדיפות השתנו, וכשהייתי נוסעת לחו"ל, לא נשארתי רגע מיותר, ישר רציתי לחזור הביתה, לילד שמחכה לי. את מנסה לשלב ויש לזה מחיר שכולם משלמים — גם הילדים וגם ההורים. מצד אחד היו תקופות שהורדתי מינון כדי להיות עם הילד, מצד שני, זו העבודה שלי, מוזיקה היא החיים שלי".
היו רגעים שאמרת די, בשביל מה אני צריכה את זה?
"היו רגעים שהייתי זקוקה להפסקה, אבל לא יכולתי לעשות משהו אחר. הצורך להופיע ולשיר גדול מכל דבר אחר, וגם ברור שכדי להישאר בתודעה ולהמשיך להצליח את צריכה להמציא את עצמך מחדש כל הזמן".
אחרי הופעה את חוזרת הביתה לבד. יש בדידות?
"אחרי הופעה יש תחושה טבעית של ריקנות. אני חוזרת הביתה אל השקט, ובסופו של דבר זה אני עם עצמי ועם המחשבות שלי, אבל אני לא אדם בודד, יש לי ילד, משפחה, חברים".
איך ממלאים את הזמן הריק?
"אני אוהבת מאוד לבשל, לתפור, לעצב דברים. כשיש לי זמן או כשאני רוצה להתנתק מהעומס אני תופרת בובות גדולות, לעצמי, לבית. זה מרגיע אותי, מנתק מהעולם ומכניס לסוג של יצירה ובועה, בתוך עצמי. וכמובן, לפני הכול, יש לי מוזיקה".
הקהל חשוב מהרדיו
בן מופיעה עשרות שנים, המוזיקה השתנתה, הקצב אחר, אבל הטענות על אפליית המוזיקה המזרחית תמיד שם. "באופן אישי לא הרגשתי את זה. בסופו של דבר, הקהל הוא שקובע. גם אם לא משמיעים ברדיו זמר כלשהו, אם הקהל מגיע להופעות, זה מה שחשוב. עובדה שתעשיית המוזיקה המזרחית עובדת היטב".
יש זמרים שמשנים סגנון כדי להתאים לפלייליסט של גלגלצ.
"זמר צריך להיות נאמן לעצמו ולדרך שלו. אני לא מתאימה את עצמי לאף דרישה, רק לדרישות של עצמי מעצמי. כשהשיר שטל שגב כתב לי ("יש מי שאוהב אותי") נכנס לגלגלצ שמחתי. לא הייתה בו שום התאמה לממסד או לרוח התקופה, וזאת הייתה ההוכחה שאפשר לעשות את זה".
כל ההתעסקות הזאת בפלייליסט של גלגלצ מעניינת אותך?
"כמו כולם, גם אני רוצה להיות מושמעת והרבה, אבל היום המדיה האלקטרונית פתחה להמון אפשרויות חדשות. מי שרוצה שישמעו אותו משמיע את עצמו בכל דרך אפשרית, לא צריך לחכות לרדיו. צריך לעבוד וקשה, אי אפשר להצליח בלי זה".
לו היית בתחילת דרכך היום, היית הולכת לראליטי?
"לא. זה לא מתאים לאופי שלי. התחלתי את הדרך מלמטה, עבדתי קשה ואני לא מאמינה בקיצורי דרך. מה שאפשר לי לשרוד 30 שנה זאת רק עבודת הרגליים הקשה שעשיתי".
ובתור שופטת?
"אני כל הזמן מקבלת פניות להיות שופטת, אבל אני לא יכולה להגיד למישהו בפנים שהוא לא שר טוב, לא יכולה להעליב ולפגוע".
הבן שלי הוא שלי
דומה כי הנאמנות לעצמה ולפרטיות שלה מכתיבים את קצב חייה של בן. אחרי שנים שבהם התעסקו בעיקר במפלות שלה, בהתרסקות הכלכלית, בגירושים ובעובדה שאין לה בן זוג, היא מבקשת את השקט שלה. בדירה בראשון לציון היא גרה עם בנה בן, 19, שעומד להתגייס. היא לא מגיעה להשקות, וגם מהרשתות החברתיות היא נעדרת. "זה לא מעניין אותי, חשוב לשמור על הפרטיות שלי כמו שעשיתי כל השנים. הוכחתי שאפשר להצליח גם בלי לחשוף את עצמך יותר מדי".
בזמר המזרחי נוהגים לדחוף את המשפחה לחזית, כמו במקרים של דודו אהרון ואחרים.
"הבן שלי הוא שלי, ואף אחד בתקשורת לא יודע איך הוא נראה. זה שאימא שלו זמרת לא אומר שהוא צריך להיות בחזית. למה זה צריך לעניין איך הוא נראה ומה הוא עושה? זה לא משנה את המוזיקה שלי. הוא אף פעם לא אהב את זה. כילד היה לו קשה עם כל זה שאני מופיעה ונוסעת לחו"ל וחסרה לו, אפשר להבין אותו. מלבד היותי זמרת יש לי חיים פרטיים, אבל אני לא צריכה לחשוף אותם".
זה מה שגרם לך לעזוב את תל אביב ולעבור לראשון לציון המשפחתית?
"אני גרה בראשון לציון 22 שנה, וכאן אני לא זהבה בן הזמרת, אני זהבה, אימא של בן. תמיד דרשתי שהוא יקבל יחס כמו כל הילדים. אף פעם לא הסתובבתי עם הילה של כוכבת, לא הרגשתי צורך. המנוע שלי הוא לא הכוכבות אלא השירה. את שנות תל אביב מיציתי. ראשון לציון היא מקום שטוב לגדל בו ילדים, זה מקום שאתה חוזר אליו בסוף ההופעה ומרגיש את השקט והבית".
כשאת רואה מה קורה סביב ההיריון של שרית חדד והחדירה לפרטיות שלה, זה מפריע לך?
"שמחתי מאוד על ההיריון שלה, שיהיה לה מזל טוב ענק. אני אוהבת אותה מאוד ומפרגנת לה על הדרך שהיא עשתה. לא מעניין אותי מי האב וכל הסיפורים מסביב. מטבע הדברים אנשים סקרנים, וגם שרית יודעת לשמור על הפרטיות שלה. היא הוכיחה שאפשר להצליח בלי לתת לכולם לדעת עלייך כל פרט".
גם ביחסים עם התאומה שלך אתי לוי דנו לא מעט. המריבה הפכה לאידיליה?
"אתי ואני ביחסים טובים מאוד, היא אחותי וחלק מנשמתי".
יש סיכוי שתעשו משהו יחד? כמו שיתוף הפעולה בקדם אירוויזיון?
(צוחקת.) "ואוו, זה היה מזמן... אני פתוחה לשיתוף פעולה איתה תמיד, אבל כרגע אין משהו על הפרק".
שת"פ עם דיקלה
לפני כמה חודשים הצליחה בן לחדור את חומת גלגלצ. "ויש מי שאוהב אותי", שכתב לה טל שגב, נכנס לפלייליסט, ואחריו הגיע השיר המצוין "אילו רק ידעת" שכתבה והלחינה לה באר שבעית אחרת, דיקלה דורי. "נהניתי מאוד לעבוד עם שניהם. עם דיקלה היה לי חיבור מהרגע הראשון, אני אוהבת מאוד את מה שהיא עושה ואיך שהיא מתפתחת. ויהיו הפתעות נוספות בהמשך הדרך".
מה קרה שהחלטת ללכת על עדכון גרסה לאלבום הראשון שלך?
"הקהל הצעיר אוהב פופ, וזמרים מזרחים מתאימים את עצמם לקהל. אין לי בעיה עם זה, אני הולכת להפוך את העיבודים של הקלאסיקות שלי ליותר קלילים, כי זו רוח התקופה".
את לא חושבת שיש יותר מדי זמרים בז'אנר המזרחי?
"הרבה אנשים אוהבים ורוצים לשיר, והבחירה היא בידי הקהל. היום יש פתיחות לזמר המזרחי וגם נגישות מצוינת — יש אינטרנט, יש תוכניות ראליטי, יש המון אפשרויות חשיפה שלא היו בזמני".
30 שנה, 42 דיסקים. איך שורדים בתחום הקשה הזה?
"עברתי דרך ארוכה ועבדתי קשה מאוד. אני מגדירה את עצמי 'אימא של כל הזמרות', אבל כשאני מסתכלת על עצמי, בכל פעם אני רואה ילדה קטנה מבית צנוע שעשתה דרך ומתגעגעת לפשטות. אני לא מחפשת כותרות, רק רוצה לשיר. להמשיך לתת אהבה לקהל ולקבל בחזרה".
