כולם היו ילדיו: ביקשתי מד"ר טומי שיינפלד (68) בקשה שנראתה פשוטה – לסכם את עבודתו כרופא וכמנהל מחלקת הטיפול הנמרץ במרכז "שניידר" לרפואת ילדים. התשובה? "איך מסכמים קריירה של ארבעים שנות הצלת חייהם של קרוב למאה אלף ילדים, כשכל ילד הוא עולם ומלואו? עשיתי פחות או יותר את כל מה ששאפתי לעשות והתחושה היא של סיפוק גדול", אומר ד"ר שיינפלד, שיצא ממש לאחרונה לגימלאות, אחרי 35 שנה כמנהל היחידה לטיפול נמרץ, אותה הקים תחילה עוד בבית החולים "בילינסון", בטרם הוקם מרכז שניידר.
גם אותה הרבה מטופלים בבית חולים לא שוכחים
את ביתו, אגב, קבע בעיר כבר לפני ארבעים שנה, כשהחל לעבוד בבילינסון, ולפני מספר שנים עבר להתגורר בקרבת בית החולים. "עשיתי לעצמי כלל. בכל פעם שנקלט חולה מורכב ובעייתי, אני מתייצב מיד, גם אם אני לא כונן, ומבלי שאצטרך לבזבז זמן על הדרך", הוא מסביר.
למרות הסיום המחויך, ההתחלה הייתה קשה מאוד. "בבילינסון פתחתי יחידה מאולתרת בת שתי מיטות. זו הייתה למעשה התנחלות שנאלצתי לכבוש, אחרי שלא קיבלתי יחידה של ממש. החלטתי ששתי המיטות האלה יהיו יחידת הטיפול הנמרץ", הוא נזכר בחצי חיוך. "תחילה לא ראו את חשיבותה של יחידה לטיפול נמרץ. לא היו תקציבים מספיקים וחשבו שיוכלו להסתדר גם בלעדיה. אחרי כחודשיים כבר הגיע מנהל בית החולים, שאל מה אני צריך ונתן את האות לפתיחת היחידה לטיפול נמרץ, בצורת ארבע מיטות בפינה רחוקה של המחלקה. זה לא הספיק לי והשתלטתי גם על מרפסת וסגרנו אותה כדי לארגן חדר לרופא ולמזכירה ובהדרגה זה הלך וגדל".
פריצת דרך בשנת 1992, עם הקמת מרכז שניידר לרפואת ילדים, ד"ר שיינפלד עבר עם הצוות שלו לשם. "אז הגיעה פריצת הדרך הרצינית בכל הקשור לציוד, לכוח האדם ולהבנת התחום וחשיבותו. המטרה הייתה לטפל בכל הבעיות המורכבות שרפואת ילדים מציעה ולתת פתרונות כמעט לכל מצב שאנחנו מכירים בעולם המערבי. המוטו היה להיות הכי טובים שאפשר והמודלים שלנו היו מרכזים גדולים בעולם, ששאפנו להגיע לרמתם. כיום אני יכול לומר שבהרבה תחומים אנחנו מהמובילים בעולם. בנושאים שבהם יש לנו חוסרים לעומת העולם המערבי, בעיקר בתחום התקציבים, אנחנו מפצים על כך במיומנויות גבוהות ובמסירות גדולה".
מדוע בחרת לעסוק דווקא ברפואת ילדים? "למעשה, אהבתי את כל שטחי הרפואה. בשלב ההתמחות, כשעברתי בין מחלקה למחלקה, חשבתי שאתמחה בכל אחת מהן. הכל מצא חן בעיניי. במסגרת ההתמחות ברפואת ילדים, התמחיתי אצל פרופ' צבי שפירר. הוא פתח לי את העיניים והלהיב אותי בקשר לרפואת ילדים. ידעתי שדרכו אוכל להגיע לכל תחום אפשרי. הלהיב אותי העיסוק בשטח דינמי, שדורש המון מיומנויות, הרבה רגישות, וטיפול לא רק בילד אלא גם בסביבתו. זה עסק מורכב ואיתגר אותי שאצטרך לפענח חלק מהבעיות, גם כשהחולה לא יכול לספר לי את הסיפור".
במקביל לעבודתו בטיפול נמרץ ילדים, המשיך ד"ר שיינפלד לעסוק ברפואת ריאות לילדים. הוא אחראי על כמה מהפיתוחים ופריצות הדרך המשמעותיות ביותר בתחום שעשה, לדבריו, קפיצת דרך מדהימה בעשורים האחרונים. "כשהתחלתי התמחות בבילינסון באמצע שנות ה־70, שמתי לב שיש תחומים שלא קיימים ברפואה הישראלית: טיפול נמרץ ילדים וריאות ילדים", הוא מספר. "באותן שנים כמתמחה לא היה לי מענה לבעיות האלה, במיוחד בקרב ילדים במצבים קריטיים שנפטרו. כיום אפשר היה להציל ילדים עם בעיות אלה כי אלה נחשבות כבעיות קלות יחסית לפתרון כמו דלקת ריאות, מהלכים לאחר ניתוח שלא זכו להשגחה צמודה, זיהומים קשים ועוד. הייתי בטוח שאלה מצבים שאפשר לפתור. כשפתחנו את היחידה ראינו מיד שינוי לטובה. פתאום המוות לא היה מובן מאליו".
מעבר לאתגר המקצועי, הבחירה ברפואת ילדים נבעה מחיבור מיוחד עימם? "היה לי חיבור מיוחד עם ילדים לפני ואחרי העבודה. במהלך העשייה האינטנסיבית אני עוסק רק במניעת סבל. כשילד נמצא בטיפול נמרץ אסור שיכאב לו, ולכן השתמשנו באמצעים שונים, ממשככי כאבים ועד טלוויזיות, כדי להרגיע את הילדים. הקשר הישיר עם חולה בטיפול נמרץ הוא רופף, כיוון שהילד נתון לכאבים ובלחץ גדול, וכל המטרה היא להוציא את הילד מהמחלקה כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות סבל. החיבור החזק יותר הוא דווקא עם ההורים, איתם צריך הרבה יותר תשומת לב ומאמץ כדי להסביר את התהליכים ואת מצב הילד. עם הילדים ההנאה האמיתית הייתה דווקא כמה שבועות אחרי שיצאו מחסותי, וחזרו אלינו למרפאות במראה שונה ובריאים לכל דבר".
איך שומרים על יציבות לאורך כל כך הרבה שנים? יש לפעמים 'יום רע' בעבודה? "זה בהחלט לא מקצוע שמתאים לכל אחד. צריך לשמור על מיומנות גם בימים פחות מוצלחים, ברמה כזאת שלא תגרום לנזק. צריך להיות כל הזמן חד, להסתכל באופן היקפי, לא רק במה שנמצא מתחת לאף, אלא מסביב. וכל זה צריך לקרות גם בי