ייתכן שאם לדניאל און ימי (32), זמרת, רקדנית ויוצרת מפתח־תקוה, הייתה אישיות פחות חזקה, ככל הנראה הייתם מוצאים אותה היום ברחוב, בכלא ואולי אף גרוע מכך.
האישה, שנולדה לאם ישראלית ולאב מגאנה, הספיקה לחוות גזענות אכזרית בבית הספר, אב אלים ושתלטן, שישב בבית הסוהר בעקבות מעשיו, וחברה ישראלית שלא בדיוק ידעה להכיל אותה.
אחרי שוויתרה על שירות צבאי ("אפשר לומר ששנאתי את המדינה באותם ימים") היא עזבה לארצות הברית ופרחה במשך שנים הרחק מהגזענות והחולאים המוכרים של החברה הישראלית כלפי מי שצבע עורו שונה. בוגרת ומפויסת יותר היא שבה ארצה בגיל 26 כדי להגשים את חלום חייה ולא הביטה מאז לאחור.
קראו עוד>>
בין היתר, היא הספיקה ליצור שירים, לדגמן, להשתתף בתוכניות הריאליטי הנחשבות ביותר ולעבוד לצד האמנים המובילים במדינה. כיום היא ממשיכה בעיסוקה המוזיקלי, כותבת סדרה לטלוויזיה ומספרת את סיפור חייה בהרצאה מרגשת בשם "מאלימות למשמעות".
"אובססיבי ומוגזם"
קשה שלא לחבב אותה. החיוך הממיס, האנרגיות הטובות, הצחוק המתגלגל תוך כדי דיבור והביטחון העצמי הרב, לא מסגירים במאומה את החוויות הקשות שעברה. "ההורים שלי הכירו בארץ, ירדו לקנדה ושם נולדתי", היא מספרת. "בהמשך חזרתי עם אמא ארצה לרמת גן, ואבא היה מגיע לסירוגין כיוון שעבד בחו"ל. רמת גן זו עיר מאוד לבנה והייתי השחורה היחידה באזור מגוריי".
מה את זוכרת מאותם ימים?
"שתמיד הייתי שונה. הסתכלו עליי אחרת ושאלו שאלות. התקופה הקשה במיוחד הייתה בעיקר מכיתה א' עד ד'. היו המון הצקות, מכות, יריקות וכינויי גנאי כמו 'כושית סמבו'. אמא הייתה צריכה להגיע לבית ספר כמעט כל שבוע בגלל שמאוד סבלתי.
"הצוות החינוכי לא באמת ידע מה לעשות, למרות שהיה מודע היטב למצב. הדברים השתנו ברגע שהתחלתי להחזיר ולא לשתוק, בעיקר לבנים שהיו מכים אותי. בתקופת התיכון עדיין הייתי חריגה אבל לא סבלתי מהצקות. היו אנשים שהייתי מסתובבת איתם, אבל לא חברים אמיתיים. אני לא בקשר עם אף אחד מהם היום".
ואם החיים בבתי הספר היו קשים ולא נעימים, הרי שבבית המצב היה אף גרוע יותר. "אבא היה מגיע הביתה לסירוגין, ועד היום אין לי באמת מושג במה הוא התעסק", היא מספרת. "כשהיה איתנו הוא היה קשוח ואלים".
במה זה התבטא?
"שהוא שלט על כל דבר בחיים שלי, כולל לאן אני הולכת, עם מי אני נפגשת, מה אני אוכלת, מה אני לובשת, מה אני רואה בטלוויזיה וכו'. זה לא היה ברמה הסבירה של אבא רגיל, אלא משהו אובססיבי ומוגזם. כשהוא לא היה מרוצה זה הגיע לסטירות, מכות ובוקסים.
"הייתה גם סוג של פגיעה מינית, לא ממקום של סטייה או משיכה חולנית אליי, אבל זה היה מספיק קשה. אמא ניסתה לרכך אותו ככל יכולתה והייתה בשבילנו תמיד, אבל לא תמיד הצליחה".
כשדניאל הייתה בת 13 עבר אביה אירוע מוחי, הפסיק לעבוד והיה כל הזמן בבית. "החופש הגדול למשל היה סיוט בשבילי כי המשמעות הייתה להיות איתו בבית מהבוקר עד הלילה בזמן שאמא עובדת", היא משחזרת.
"הוא אסר עלינו להיפגש עם חברים והיינו מתמקדים בניקיונות של הבית. הדבר היחיד הטוב שאני זוכרת ממנו הוא הנוכחות של המוזיקה בחיינו, שמלווה אותי מגיל צעיר.
"בכיתה ט' הייתי בלהקה של בית הספר ורציתי להמשיך גם בכיתה י'. אבא אסר עליי בטענה שמוזיקה וריקוד זה לא מקצוע לחיים ולקח את זה ממני. בהמשך מישהו מהמשפחה הבין שמשהו לא טוב קורה בבית, התלונן במשטרה וההורים שלי נקראו לחקירה.
"כתוצאה מכך עברנו אני ואחי הקטן לסבתא שלי, ושם פרקתי כל עול ועשיתי שטויות. זה היה לעבור מקיצוניות אחת לקיצוניות השניה. בנקודה הזאת התחלתי לשאול את עצמי מה אני בעצם רוצה בחיים".
כעבור חודשיים חזרו דניאל ואחיה הביתה, והאב עבר אירוע מוחי נוסף. "זה הפך אותו לקשה עוד יותר", היא משחזרת. "מבחינתי זה היה חזרה לכלא.
"הבנתי שאני לא יכולה לחיות ככה יותר ושיתפתי גורם בבית הספר מה עובר עליי. הגיעה חוקרת משטרה לבית הספר וסיפרתי לה הכל. כמה ימים אחרי אבא שלי נעצר ולא חזר יותר הביתה. הוא ישב בכלא שש שנים על אלימות במשפחה, וההורים שלי התגרשו. אני לא בקשר איתו כבר למעלה מ־10 שנים".
במבט לאחור מה חוויות הילדות הקשות שעברת עשו לאישיות שלך?
"אני חושבת שכל מי שחווה אלימות בילדות מכל סוג שהוא נשאר עם צלקות. אצלי זה התבטא בהתקפי זעם ואגרסיביות, אבל למדתי לצמוח מזה. פעם הייתי אדם מאוד כועס, אבל היום אני כבר לא שם".
"נטע זר"
אחרי שסיימה את בית הספר בחרה דניאל לוותר על הגיוס לצבא. "הרגשתי שכל חיי בבית היו סוג של מסלול צבאי, ולא רציתי להמשיך עם זה", היא מסבירה. "בנוסף, היה לי המון כעס על המדינה ולא הייתי מעוניינת לשרת אותה או את האנשים שבה. התחושה שתמיד ליוותה אותי היא שאני נטע זר וחריג פה".
אז מה היה השלב הבא מבחינתך?
"הדרך שלי להתמודד עם מה שהתחולל אצלי פנימה בנפש הייתה לעבור לארצות הברית ולעבוד בעגלות בקניונים. עשיתי את זה במשך חמש שנים. הרווחתי יפה מאוד וטיילתי בעולם. הרגשתי מאוד שייכת והיו סביבי הרבה חברים לבנים ושחורים, שהתייחסו אליי הכי טבעי ויפה בעולם.
"מדי פעם הייתי מגיעה לביקור בארץ לתקופה קצרה וישר ברחתי חזרה כי לא היה לי טוב פה. כשפגשתי ישראלים פה ושם, הם הופתעו לשמוע שאני מדברת עברית...".
מתי הגיעה התפנית בחייך?
"כשהייתי בקנדה, בגיל 26, נפל לי האסימון שכמה שאנסה להתרחק ולהתחמק מזה, הבית שלי בישראל למרות שכל חיי שידרו לי שאני לא שייכת. הבנתי שאם אחיה פה אני חייבת לחזור לאהבה שלי שהיא מוזיקה, ריקודים ויצירה, ולהגשים את זה בכל דרך".
מה הספקת לעשות מאז שחזרת?
"הוצאתי לרשת שבעה סינגלים בעברית ובאנגלית, עבדתי בפרסומות, קליפים וקמפיינים, דיגמנתי והשתתפתי בתכניות ריאליטי כמו גוט טאלנט, אקס פקטור, הזמר במסיכה והכוכב הבא. יצא לי לעבוד עם אמנים כמו עומר אדם, מרינה מקסמיליאן, הדג נחש ועוד. בימים אלה אני כותבת עם שותפי אדם הירש סדרה לטלוויזיה שעוסקת בבני נוער כהי עור שגדלים בסביבה לבנה וחדשה.
על אביה: "הוא שלט על כל דבר בחיים שלי, כולל לאן אני הולכת, עם מי אני נפגשת, מה אני אוכלת, מה אני לובשת, מה אני רואה בטלוויזיה וכו'. זה לא היה ברמה הסבירה של אבא רגיל, אלא משהו אובססיבי"
"המטרה היא להפסיק להציג אותנו כמסכנים ונחותים. אני משלבת שם חוויות אישיות שקרו לי בילדותי ובנעוריי. זה משהו שהתחלתי לעבוד עליו בתקופת הקורונה ותמיד רציתי לעשות. אנחנו כרגע בשלבי פיתוח של הסדרה, ואני שואפת לשחק בה את אחד התפקידים הראשיים".
מה הסגנון המוזיקלי שלך?
"אני מאוד אוהבת מוזיקה שחורה כמו אר אנד בי, דאנס הול, רגיי וגוספל, אבל גם פופ וכל השאר. זה סגנונות ששמעתי כל חיי".
יש איזה זמר נערץ עלייך?
"מייקל ג'קסון. המזיקה שלו עזרה לי להתמודד עם הרבה דברים והייתה סוג של נחמה. לא שאני משווה את עצמי אליו ברמת הכשרון, אבל שנינו התמודדנו עם אבא קשה וקשוח. לפחות אבא שלו נתן לו לפרוח ולצאת לעולם".
כאמור, פרויקט נוסף שהיא מעורבת בו הוא הרצאה בשם מאלימות למשמעות, שבה אמה והיא מספרות את סיפור חייה ודרכי התמודדותה עם החוויות שצברה. "תמיד ידעתי שיגיע הרגע שבו אשתף אנשים אחרים במה שקרה לי במטרה לעזור למי שנמצא במצבי", היא מסבירה.
"אני מדברת שם על הכל באופן הכי גלוי שיש. הלוואי שבתקופה שאני גדלתי הייתי נחשפת למסרים כאלה מצד מישהו. אם אצליח להשפיע ולעזור לנפש אחת שעוברת את הדברים שאני עברתי, מבחינתי זה שווה הכל".
איזה תגובות את מקבלת?
"שאני מעוררת השראה ואמיצה. הרבה מתרגשים ואפילו בוכים. אומרים שאני נותנת כוח. למזלי אמא והמשפחה הקטנה והמדהימה שלי תמכו בצעד הזה שלי".
איזו עצה היית נותנת היום לדניאל של גיל 15?
"תעצרי את מה שקורה בבית כמה שיותר מוקדם. הייתי רוצה לחבק אותה ולומר לה שהכל בסוף יהיה בסדר, גם אם זה לא נראה ככה".
את מגדירה את עצמך כאדם מאושר?
"בגדול כן. אני שלמה עם עצמי ועם מי שאני. כמובן שיש לי נפילות כמו כולם, אבל אני יודעת להתמודד. אני חושבת שאחת המטרות שלי בחיים היא להקטין את הגזענות במדינה, כולל בעולם הטלוויזיה. בדרך כלל כשאתה רואה כאן יוצאי אתיופיה זה בתפקיד של המסכן והמקופח, והלוואי וזה ישתנה".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
