בחודש ינואר, כשנריה בן יעקב (37) נפצע קשה מפגיעת אר.פי.ג'י במהלך פעילות מבצעית בזייתון, הוא לא דמיין שיצליח – כנגד כל הסיכויים – לעמוד על רגליו.
בתחילה היה מורדם ומונשם, בהמשך עבר שלל ניתוחים, וגם היום הוא עדיין נלחם לחזור לשגרה. "אני עדיין בעיצומו של מסע שיקום הגוף, הנפש והחיים. למדתי מחדש לעשות הכל. למרות שעדיין לא חזרתי לעצמי, הקצב שלי הדהים את כולם".
"הרגשתי שאני נשרף"
בן יעקב, תושב נווה דקלים, הוא בעל עסק עצמאי בתחום הבניין. ב-7 באוקטובר גויס לשירות בימ''ח נחשונים. הגדוד ירד תחילה לבארי, ומשם המשיך לג'נין ולאום אל פאחם. לזייתון הוא הגיע בחודש נובמבר וממנה חזר פצוע קשה אל המציאות החדשה, שעימה מתמודדים מאז גם אשתו נעמה ושלושת ילדיהם, אליה (4), אביגיל (10) ודוד (8).
''אני משרת במילואים כלוחם נגב בחוליית חוד", הוא מספר. "אחרי חודשיים של פעילות בזייתון, ב-18 בינואר, זה קרה: במהלך סריקה של האזור, רקטת אר.פי.ג'י נורתה לעברנו ואני חטפתי פגיעה ישירה, שקרעה לי את החלק האחורי של הגוף. הרגשתי שאני נשרף. באירוע נפצעו חמישה חברים מהיחידה שלי, אבל הפציעה שלי הייתה הקשה מכולם".
אתה זוכר את רגע הפגיעה?
"כן, באופן ברור. ממש שמעתי את השריקה של ה-אר.פי.ג'י. למזלי היה שם ארון שנתן לי הגנה חלקית. הקרמי והקסדה נפגעו, אבל הצילו אותי. מהפיצוץ נקרעו לי האוזניים, עור התוף נפגע וספגתי רסיסים בגב ובחלק התחתון של הגוף. ממש נשרפתי".
בן יעקב, שאיבד דם רב, קיבל בשטח טיפול מציל חיים והובהל לבית החולים פצוע קשה. בבית החולים בלינסון בפתח תקוה עבר ניתוחים, השתלות עור ופיזיותרפיה. "הרופאים אמרו שההחלמה שלי תיקח הרבה זמן אבל כשהתחלתי בשיקום כולם היו בשוק. הם ציפו שייקח לי מינימום שנה להתאפס אחרי פגיעה שכזו'', הוא מספר בגאווה.
מאיפה המוטיבציה?
"מייד ברגע שהתעוררתי החלטתי להילחם, להשקיע ולעשות הכל כדי לחזור לעצמי. מהרגע הראשון הייתה בי אמונה והחלטתי שאני לא מוותר. רציתי לחזור לעצמי, לשגרה, לילדים. סירבתי לתת למה שקרה לי לשנות את החיים שלי ושלהם''.
הוצאת רסיסים והשתלות עור
את הבשורה על פציעתו הקשה קיבלה אשתו של נריה בטלפון, מבלי שידעה מהי חומרתה. ''היא פרצה בבכי, כי חששה מהגרוע מכל. היא לא ידעה מה מצבי, אבל מרגע שהגיעה לבית החולים, עברה לגור בו ולא עזבה אותי לרגע. ממש הייתה איתי 24/7 בזמן שההורים שלה טיפלו בילדים".
רשימת הטיפולים שבן יעקב עבר הייתה ארוכה ומייגעת: "ניתוחים להוצאת הרסיסים, טיפולי השתלת עור ועידוד צמיחת רקמות, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ומה לא. במשך חצי שנה לא יכולתי לזוז מהמיטה. כל החלק האחורי בגוף שלי היה פתוח ואסור היה לגעת בשתלים. נדרשו שעתיים מדי יום רק כדי לחבוש ולנקות לי את הפצעים. ממש ריחמתי על האחיות שטיפלו בי. רק ביוני התחלתי שיקום. הרופאים והאחיות בבילינסון ממש הצילו לי את החיים. ד"ר מיכאל בכר, מנהל מחלקת השיקום, ליווה אותי מקרוב במשך חודשים. כל אנשי הצוות היו מדהימים, טיפלו בי מכל הלב והפכו למשפחה עבורי. בזכותם אני שוב יכול לעמוד. נכון, עדיין כל מה שקשור לשכיבה או לישיבה קשה לי, אבל זכיתי להיות מוקף באנשים טובים שעשו הכל בשביל שאחזור לחיים".
קראו גם:
מבילינסון עבר בן יעקב לכפר שיקומי ליד אופקים, לשם הוא נוסע מספר פעמים בשבוע לטיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה ומפגשים עם פסיכולוג. "לאחרונה אפילו נפרדתי מהקביים", הוא אומר בגאווה.
ומה הלאה?
"סיימתי עם ההשתלות ואני כבר הולך. עדיין יש רסיסים בגב ואני מתקשה מאוד במדרגות, אבל מתקדם מאוד יפה. המגבלות מונעות ממני לחזור לעבודתי כקבלן בניין ולתפקד באופן מלא כאבא וכאיש משפחה, אבל מצד שני אני מבלה עם הילדים, משחק איתם ורואה אותם יותר, ממש משלים את הזמן האבוד. כשאתחזק אני מקווה לחזור למילואים, אולי לא כלוחם, אבל בכל תפקיד בו אוכל לתרום".
