"הקושי הגדול שלי היה להפנים שהמלחמה היא עובדה קיימת, זה לא דומה לשום דבר. לא אשכח איך ב־24 בפברואר התעוררתי ב־5:20 לפנות בוקר תחת אזעקות רבות.
"לא האמנו עד הרגע האחרון שזה באמת יקרה", כך מספרת השבוע המוזיקאית יקטרינה (קטי) קגנוביץ' (44), אזרחית ישראלית מאוקראינה, שהצליחה להימלט מהתופת יחד עם בתה קסניה (13) ולהגיע ארצה.
סיפור הבריחה של השתיים מעורר השראה וכולל מסע תלאות המבוסס על לא מעט מזל. רגע אחד נפל טיל ברחוב שבו הן גרות, דבר שהרעיד את ביתן וגרם לחרדות קשות, רגע נוסף הן רצו למקלט זמני בו הצטופפו עם עשרות אנשים במצב דומה, ורגע אחר הן כאן בישראל עם מחשבות על הבית בקייב, שם עדיין נמצאת אמה של קטי שמסרבת לעזוב.
בשבועות האחרונים נקלטה קטי במשכן למוזיקה ולמחול באור יהודה, הפועל בעיר באמצעות "נפגשים" מרכזים קהילתיים, שם היא מלמדת פסנתר, לפחות עד יחלוף זעם.
"בלתי נתפס"
יש לה בטן מלאה על הרוסים, בעיקר לאור ההבטחות לשמור על האזרחים באוקראינה. אלא שהצהרות לחוד ומציאות לחוד. "מהר מאוד הבנו שאין למילים הללו שום אחיזה", אומרת קטי. "במשך שלושה ימים ברציפות הם ניסו להפציץ תחנת כוח בשכונה הסמוכה אלינו.
קראו עוד>>
"הרקטות היו כל כך עוצמתיות שהבית שלי רעד, כשאחת מהן נפלה לידו. קסניה ואני קמנו בפחד גדול כי הרגשנו את המוות עוד רגע מגיע אלינו. חששנו לחיינו. ישבנו שתינו רועדות בחדר האמבטיה ונצמדנו לרהיטים בתקווה שהם יגנו עלינו".
אחד הרגעים הקשים ביותר עבורה אירע כשנחשפה לתמונות הזוועה מאולם הקונצרטים בעיר אירפין, שבה הופיעה וניגנה עם בתה רק לפני ארבעה חודשים. אז נראו השתיים קורנות מאושר. בשבועות האחרונים היא נחשפה לתמונות הזוועה של המקום המופצץ וההרוס עד עפר, וזה שבר את לבה.
"זה לא משתווה כמובן לחיים של אדם, אבל היה מאוד קשה לראות את זה", היא אומרת. "לראות מקום שהיה כל כך שמח נהרס לחלוטין זה פשוט משהו בלתי נתפס".
ההחלטה לעזוב את אוקראינה עם בתה התבשלה במשך ימים ארוכים, אבל הבשילה דווקא בעקבות עצה חכמה שקיבלה מאחד מתלמידיה בדבר הסכנה שבלהישאר. לצערה היא פספסה שתי רכבות, אחת הייתה גדושה עד אפס מקום והשנייה בגלל מיקום לא נכון שלה ושל בתה ברציף. וכך היא הגיעה בדרך לא דרך מטרנופיל ללביב ומשם לסוקאל, אבל בכל מקום שאליו הגיעה החלו הפצצות שחייבו אותה לעזוב שוב ושוב.
עם מה יצאתן לדרך?
"עם דברים בסיסיים בלבד, כשכל השאר נשאר כמובן בבית. עברנו ימים קשים מאוד, ישנו במרתפים שלא היה בהם אפילו מקום מסודר להתפנות. גם היום, כשאנחנו נמצאות במקום בטוח בישראל, קסניה ואני לא מפסיקות לבכות ולא מפנימות את המצב החדש. הפחד משתק אותך".
דווקא בסוקאל קיבלה קטי טלפון משני תושבי אור יהודה, שירה ואדם צ'פמן, שני פרופסורים שאיתם ניגנה בעבר, ובו הצעה לסייע. "שמרתי את ההצעה להמשך לכל מקרה שלא יהיה", היא משחזרת. בשלב הזה החלו שיחות עם ישראל, כשהחברים מהארץ הבטיחו לסייע גם מבחינה כספית וגם מבחינה בירוקרטית.
בעזרת מתנדבים פולנים חצו קטי וקסניה את הגבול למדינה השכנה ודילגו לוורשה, שם לנו בדירה זמנית. "בוורשה כבר גיששתי באופן רשמי לגבי האפשרות להגיע לישראל", היא מספרת. "לשמחתי הרבה, קיבלו אותנו כאן ממש כמו בבית".
"צעד אחר צעד"
היא עלתה לארץ מקייב יחד עם בעלה בשנת 1999, אבל אחרי 11 שנה חזרה עמו לארץ מולדתה כיוון שהוא התקשה למצוא את עצמו מבחינת הקריירה. קסניה אמנם נולדה בישראל, אבל אינה דוברת עברית בניגוד אליה. "אין יום שקסניה לא מדברת על המלחמה", משתפת קטי.
"קשה לה מאוד כרגע. במקביל, חודשו הלימודים בזום כך שהיא מתחברת ומשתדלת להישאר בעניינים. זה מאוד לא פשוט כשאנחנו מתוודעות לאנשים שאנחנו מכירים ששילמו בחייהם. אמא שלי סיפרה לי לא מזמן שמצאו מישהו שאנחנו מכירות ירוי בעורף".
היום, כשהיא במקום בטוח בתל אביב אצל בני הזוג גל תורן וקרן חוכמה, ממשיכה קטי ללמד את תלמידיה מאוקראינה מרחוק באמצעות ה"טימס".
מה קרה כשהגעתם ארצה? היו לך קשיים בשדה התעופה בן גוריון?
"היו מאות אנשים מאוקראינה ורוסיה שהצטופפו באולם שהיה צר מלהכיל אותם. לשמחתי, היינו שם כשעה עד שקיבלתי את האישור המיוחל להיכנס לארץ. זמן קצר לאחר שהגענו נוצר קשר ראשון עם ד"ר חנה אג'יאשוילי, מנהלת תחום המוזיקה במשכן למוזיקה ולמחול באור יהודה".
איך הגעת אליה?
"דרך מכרה משותפת. הפייסבוק הוא כלי אדיר. החברים שלי מישראל לקחו אותי צעד אחר צעד היישר מקייב למקום הבטוח. חנה למעשה אמרה לי שיש מורה לפסנתר שיוצאת לחופשת לידה והציעה לי להחליף אותה. שמחתי מאוד מההצעה והיום אני מלמדת שישה תלמידים פעמיים בשבוע.
"זו הרגשה מצוינת. קל להצליח במקום כמו אור יהודה שבו יש אנשים מתורבתים שמכבדים מוזיקה. במקביל, אני ממשיכה ללמד תלמידים מאוקראינה מרחוק".
את מדברת עם התלמידים שלך בארץ על המלחמה?
"אין טעם להעסיק אותם במה שעברתי. אמנם תלמיד אמר לי שהוא חושב שמה שהרוסים עושים זה מאוד נכון, ועניתי לו שכדאי לראות פחות טלוויזיה ויותר להסתכל על העובדות. אני חושבת שהצלחתי לשכנע אותו".
נקודה כאובה במיוחד עבורה היא אמה, שנשארה באוקראינה ומתגוררת עם אחותה הגדולה של קטי. "היא לא רוצה לצאת משם ואני מבינה אותה", מסכמת קטי. "היא מרגישה מוגנת בבית שלה, למרות ההפצצות. יש לה מזוודה מוכנה, אבל עבורה להעתיק את המגורים ולעבור מסע כמו שעברתי זה בלתי אפשרי פיזית".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
