יום הזיכרון לשואה ולגבורה יקבל השנה משמעות נוספת בעקבות השבת השחורה, שהפכה לאסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז זוועות היטלר.
בפתח תקוה יתקיימו לאורך ימי הזיכרון אירועים שונים, ביניהם הקרנת הסרט 'הצעקה' של המרצה והאדריכל תושב העיר, מנדי יעקובוביץ, שמספר על הוריו, התלאות שעברו בשואה וצעקתו של העם היהודי מאז, דרך ימי התקומה ועד הטבח בשמחת תורה.
מחנה הריכוז בוכנוואלד
מנדי נולד לפני 63 שנה לשלום (שולי) ז"ל ושרה שהתגוררו אז בבני ברק, והיה הבכור בין שלושה אחים. אביו, נולד בסיגט שבחבל טרנסילבניה ברומניה למשפחה אמידה בת שבעה אחים ואחיות שעסקה במסחר בעץ והחזיקה בבעלותה במפעל ("דומה בגודלו לאיצטדיון סמי עופר") וכן בשטחים פרטיים בהרי הקרפטים. שולי היה הצעיר בין האחים ומהר מאוד למד את המקצוע והצטרף לעסק המשפחתי. בגיל 17, כשהוא לקראת סיום לימודי התיכון, השתנו חייו מקצה לקצה, כמו של מיליוני יהודים אחרים.
"אבי נלקח במשלוח הרביעי לאושוויץ יחד עם משפחתו ויהודים רבים, ביניהם אלי ויזל, שהיה חבר ילדותו. משם הם המשיכו למחנה העבודה בונה-ורקה, נלקחו לצעדת מוות, ובהמשך הוסעו בתוך רכבת בקר במשך שמונה ימים אל מחנה הריכוז בוכנוואלד כשרבים לא שרדו את הנסיעה ומתו בדרך. בבוכנוואלד, אבי הצליח להשיג עבור ויזל תרופות שהצילו את חייו, ובהמשך למרות כל הקשיים שעבר בעצמו, הוא הצליח לשרוד ועלה לבדו לארץ בשנת 1945 בעזרת אוניית המפעילים 'מטרואה' (אותה אונייה בה עלה לארץ גם הרב הראשי לשעבר, ישראל מאיר לאו-מ.ד)".
שולי התגורר תחילה בחדר קטן ברחוב נחמני בתל אביב ועסק במשך 12 שנה בבנייה, מקצוע אותו רכש במחנה העבודה. מנדי מספר כי ויזל, חבר ילדותו התארח אצלו למשך תקופה: "אבא סיפר שבאותה תקופה הוא היה חסר כל אבל כבר אז היה אינטלקטואל וממש גאון. יום אחד הוא אמר לאבי שהוא לא מסתדר בארץ והחליט לנסוע לצרפת, והשאר היסטוריה. למרות זאת הם שמרו על קשר רציף עד פטירתו של ויזל ב-2016".
מספר על היד
אימו של מנדי, שרה, ילידת הונגריה, חוותה את השואה כילדה בת 6.
"את אביה ואחיו לקחו למחנות כפיה ועבודה בהונגריה ואוקראינה. מאז ראתה אותו פעם אחת בלבד כשחזר לליל סדר ולאחר מכן הוא יצא שוב למחנה ודרכיהם נפרדו לנצח. היא ואימה נדדו מהונגריה לאוסטריה כשהייתה בת 10 ולאחר הרבה תלאות, עלתה לארץ עם אימה ואחיה באוניית אקסודוס".
בשנת 1957 התחתנו שולי ושרה, אז בני 31 ו-20 בהתאמה, ושנים ספורות לאחר מכן נולד בנם הבכור מנדי.
"השואה הייתה נוכחת מאוד בבית", הוא משחזר. "בשכונה בה התגוררנו בבני ברק היו ילדים רבים של ניצולי שואה, ולכל האבות היה מספר על היד, כך שהסיפורים ריחפו באוויר בין כולם. גדלנו במציאות שלכל אחד היה חסר סבא או סבתא או שניהם והייתי בטוח שהעולם כזה".
שתיקות ביום, צעקות בלילה
"אבא אף פעם לא דיבר על השואה בבית אבל היה צועק בלילות והייתה לו התנהגות קצת נוקשה", מספר מנדי. "הוא היה מקפיד על כל דבר, והיה אומר לנו לסיים את האוכל ואם לא היינו מסיימים הוא היה אוכל בעצמו. עד גיל 9 הייתי בטוח שזה העולם, שזה הסטנדרט. ידעתי שעבר עליו משהו אבל לא הבנתי מה. יחד עם זאת הוא היה איש מאוד נחמד וחביב.
"בבית אמא הייתה היותר דומיננטית מבחינת החינוך. היא לא עברה בשואה טלטלה כמו שאבא עבר ולא ראיתי אצלה דפוסי התנהגות חריגים".
יש סיפור שזעזע אותך כילד?
"הצעקות של אבא בלילה. זה היה נורא ומרים את כל הבית. היינו ילדים, והיינו מתעוררים. שאלנו מה קרה והוא לא היה מדבר. לא תיארנו שזה פוסט טראומה. בגיל 9 עברנו לבית אחר, לבית ספר אחר והתחלתי להתבגר, ולהפנים את הדברים שהיו".
כמה השפעה הייתה לבית בו גדלת על התפתחותך?
"כולם חושבים שאני פוסט טראומתי כי אני מתעסק בזה אבל זה ממש לא, אני רואה את זה כמשימה. כשעמדתי לבחור מקצוע, אבא, כמו כל אבא, ביקש שאלמד משהו פרקטי אבל אמרתי שאני רוצה ללמוד אמנות וארכיטקטורה. הלכתי לטכניון והפכתי לאדריכל, אולי גם בעקבות אימי, שהייתה מורה למלאכת יד".
הצוואה של אבא
המשימה עליה מדבר מנדי, תושב פתח תקוה, נשוי לאורלי, אב לארבעה וסב לארבעה, היא הנצחת סיפורי הוריו והשואה. "עד 1994 אבא לא דיבר על כלום, אבל אז הוא החליט על דעת עצמו ללכת ל'עמך' (עמותה לתמיכה בשורדי שואה והדור השני, מ.ד) ולפתוח את הסיפור. במשך שעתיים וחצי הוא גולל את סיפורו בריאיון מכונן וכשראיתי את ההקלטה הבחנתי פתאום באדם אחר ממה שהכרתי. הוא היה נסער, נרגש ובכה בזמן שסיפר את הסיפור ברהיטות. זה היה מדהים. ב-1998 עשינו מסע שורשים משפחתי, שם אבא שלי פתח בפנינו את סיפוריו ומאז הוא לא הפסיק לספר על כך, גם בפני בני נוער וילדים בבתי ספר ובגנים".
"אבא לקח על עצמו משימה להפיץ את סיפור השואה שלו. הוא היה עושה את זה בצורה הכי פרימיטיבית, מבחינתי זו הייתה צוואה. במשך שנים התלבטתי אם לכתוב ספר שכנראה היה מגיע בעיקר למשפחה הקרובה ומכרים או לפעול בדרך יצירתית יותר. ב2019- הוריי עברו להתגורר ליד ביתנו בפתח תקוה ובאופן טבעי התחלתי לבקר אותם יותר. אמרתי שחייבים לעשות משהו והחלטתי להוציא סרט".
הסרט שסגר את המעגל
הקורונה שפרצה באותה תקופה גרמה ליעקובוביץ לנצל את הזמן בביתו. הוא סרק תמונות, נסע לארצות הברית למשפחתו ושם איתר העתק של הריאיון שערך אביו בעמך, ולאחר מכן התחיל לעבוד עם הבמאי גבי ניומן. "כשהתחלנו לעבוד על הסרט לא ידענו מה ייצא", הוא מספר. "פתאום ראינו שיש סיפור מאוד מעניין ואבא מדבר מדהים, חוצב להבות אש ומרגש מאוד. הסרט מבוסס על פינג-פונג בין אבא לאמא, כל אחד במחוזות הילדות שלו, דרך המפגש ביניהם ואז מגיע ההפי אנד שזה ההגעה לארץ והאיחוד.
קראו גם:
"לפני שנתיים סיימנו את הסרט ־ שבכוונת מכוון הוא אמוני ונקי מזוועות. כינסנו 150 אנשים בבית כנסת בפתח תקוה שהגיעו ונתנו לאבי כבוד. זה היה אירוע מדהים ומרגש מאוד. ארבעה חודשים אחר כך הוא הלך לעולמו בגיל 96 כאילו חיכה לסגירת מעגל. מאז הסרט הוקרן פעמים רבות, כשאנשים רואים אותו ובוכים".
האסון שנתן פרופורציות
בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, ערך יעקובוביץ את הסרט מחדש והוסיף אלמנטים הקשורים לתקופה. "החלטתי לעשות את ההקשר כי זה מחויב המציאות", הוא משתף. "אני חושב שה-7 באוקטובר נתן לאנשים פרופורציה שיום אחד כזה היה פחות או יותר כמו יום אחד בשואה. באושוויץ למשל נרצחו 2,500 איש ביום ופתאום הבינו מה קרה אז. גם בתור ילד שגדל בבית לשורדי שואה לא באמת הצלחתי להבין את סדר הגודל של הדברים".
איך האירועים השפיעו עליך ועל אימך?
"אני כל הזמן אומר שמזל שאבא שלי לא היה בחיים כי אני חושב שהוא היה מת רק מזה. זו טרגדיה נוראה. היו שורדי שואה שחיו בעוטף. אמא שלי אומרת שבאותה תקופה לא הייתה מדינה ולא צבא אז זה יכול היה לקרות, אבל עכשיו שיש צבא ומדינה איך קורה דבר כזה? היא הייתה בשוק, וזה החזיר אותה 80 שנה אחורה.
"אני חייב מילה טובה למשה פלדמר, יו"ר המרכז העירוני להנצחת השואה שבהיכל התרבות, שעושה עבודת קודש ונתן לסרט בית חם. הייתה אמורה להיות הקרנה גדולה של הסרט ביום שבו נהרגו חיילים, ביניהם אל"מ יצחק בן בשט שהיה לקוח שלי. רציתי לבטל אבל אמרתי שבכל זאת חייבים להקרין אותו ובסופו של דבר הגיעו הרבה אנשים".
דור שורדי השואה הולך ונעלם. האם לדעתך נעשה מספיק כרגע כדי לשמר את הזיכרון?
"אני חושב שאין מספיק נכונות מצד הדור השני כדי לקחת על עצמם את הנושא ברצינות. הם עושים אבל לא מספיק. אני לא אומר שכולם צריכים לעשות סרטים כמוני אבל אנשים צריכים להירתם יותר לעניין מעבר לפעם בשנה. ה-7 באוקטובר הזכיר מעט ממה שהיה שם וילווה אותנו עוד שנים רבות".
