את התאריך 11 ביוני 1985, אין כמעט פתח תקוואי שלא מכיר. ביום הזה אירע האסון הגדול ביותר שידעה העיר, ואחד המשמעותיים בתולדות המדינה: 19 תלמידי בית הספר ברנר מצאו את מותם בתאונה מזעזעת לאחר שרכבת התנגשה באוטובוס בו נסעו. באירוע הטרגי, שמוכר מאז כ'אסון הבונים' בשל הסמיכות למושב הבונים, נהרגו גם נהגת האוטובוס, מחנכת בבית הספר ואם מלווה.
בין אלו שחזו באירוע המטלטל היה אייל צוקרמן (52), אז ילד בן 13, שישב מאחורי הנהג באוטובוס נוסף שנסע אחרי האוטובוס שנפגע ואיבד באותו היום את חברו הטוב, דביר ורובל ז"ל. מאז הוא נושא עימו את הכאב הגדול. אם לא די בכך, לפני שנתיים וחצי התגלתה אצלו מחלת הסרטן שבינתיים שולחת גרורות לאזורים שונים בגוף. למרות הכל, לקראת יום הזיכרון ה-39 לאסון, הוא עובד על ספר, שמטרתו לדבריו "להעביר את משנתי על אופטימיות על אף הקשיים".
צעקתי, 'מה היא עושה?'
בוקר אותו יום החל בהתרגשות רבה של תלמידי שכבת ז' בבית הספר, שיצאו לטיול במסגרת חגיגות בר מצווה. דבר לא הכין אותם לאירוע הנורא שיתרחש שעות ספורות לאחר מכן. "התכוננו בשיא ההתרגשות לטיול השנתי עם החברים", משחזר צוקרמן. "עלינו לארבעה אוטובוסים שנסעו במסלול שונה. בסופו של דבר היינו צריכים להיפגש בקיבוץ לביא.
"אני למדתי בכיתה ז' 4, וכשהגענו לכביש שמחבר בין מושב הבונים לכביש 4, האוטובוס של ז' 12 הפך להיות האוטובוס המוביל. בשלב כלשהו הגענו לפסי הרכבת והאוטובוס שלפנינו נעצר על הפסים. אחרי זמן קצר אירעה התאונה, והכל קרה כל כך מהר. אני זוכר את האוטובוס מתגלגל פעמיים, תוך כדי שאני תופס את עצמי וצועק, 'מה היא עושה? מה היא עושה?'. המשכתי להסתכל על הרכבת שהמשיכה בנסיעה ונעצרה אחרי כמה שניות".
מה עובר עליך באותם רגעים?
"כעס. אני זוכר שנתתי מכות למושב של האוטובוס. קיוויתי שיש פצועים ולא הרוגים. בינתיים העלו אותנו למושב הבונים, נתנו לנו ארטיקים וניסו להרגיע אותנו. בגלל שגם הנהגים היו בהלם גדול חיכינו שיגיעו נהגים אחרים וייקחו אותנו הביתה".
בזמן שהם עושים את דרכם לפתח תקוה, המומים לנוכח מה שחוו, הוריהם של התלמידים, יחד עם תושבים ששמעו על התאונה, הגיעו לבית הספר כדי לנסות ולקבל תמונת מצב.
"חצי עיר הייתה פקוקה וכולם ניסו להבין מה קורה", ממשיך צוקרמן. "ברגע שהגענו לבית הספר מיד הכניסו אותנו לאולם הספורט והביאו לנו מים כדי להרגיע אותנו. גרתי באותה תקופה לא רחוק מבית הספר וכשחזרתי הביתה, ההורים שלי הלכו לראות מי פצוע ומי הרוג. כשהם חזרו הם הודיעו לי שהחבר הכי טוב שלי, דביר ורובל, נהרג".
איך הגבת?
"מרוב כעס ותסכול זרקתי דברים מהחלון. ביום ההלוויה פגשתי לראשונה את המוות. זה לא פשוט כשאתה בן 13".
בין החיים לרגשות האשמה
האסון חלחל לכל רובד בחייו של צוקרמן. "בימים שאחרי האסון היה אבל. בהתחלה הביאו לנו קצת פסיכולוגים אבל בגדול לא טיפלו בעניין כמו שצריך", הוא אומר. "גם הטיפול שקיבלתי מהמשפחה לא היה מיטבי. האסון השפיע עליי בצורה משמעותית. הייתי מדבר על זה ועוסק בזה המון. מאז אני מקפיד להגיע לאזכרות. גם במהלך השירות הצבאי הסדיר והמילואים לא ויתרתי.
"איפשהו ניסיתי להדחיק אבל לא הצלחתי. כל הזמן חשבתי מה לעשות כדי שלא ישכחו את הקורבנות לרגע. במרוצת השנים התארחתי בתוכניות טלוויזיה כדי לדבר על האסון. אחרי תחילת שנות האלפיים חשבתי לערוך מסע אופניים לזכר ההרוגים אבל זה התפתח לצעדה שנתית. תחילה השתתפו בה 300 איש שכללו בוגרים מבית הספר ובני משפחה, ובהמשך כבר צעדו איתנו קרוב ל-2,500 איש. היוזמה נמשכה כמה שנים עד שהופסקה בשל בעיות תקציב. במקביל, אנחנו עורכים מדי פעם מפגשי מחזור קטנים ואני גם בקשר עם ההורים של דביר ומשפחות נוספות. כמובן שאת האזכרות השנתיות אני לא מפספס".
מה עושה לך העיסוק בזה?
"זה פחות עושה לי טוב אבל מצד שני עצם הזיכרון שלהם ממלא אותי ונותן לי כוחות".
מנקודת מבטך, אתה מרגיש שקרה לך נס שנשארת בחיים או שאתה חי עם רגשות אשם?
"יש לי רגשות אשם שאני שרדתי ונותרתי בחיים, בעוד שחברי הטוב נהרג".
גיוס המונים למען האופטימיות
לאחר שנישא, עבר צוקרמן להתגורר במושב ניר ישראל בדרום, ולזוג שני ילדים חיילים. מלבד ההתמודדות היום יומית עם המראות הקשים שראה כנער, לפני כשנתיים וחצי, קיבל צוקרמן בשורה שהפכה את חייו למורכבים אף יותר: הוא חלה בסרטן המעי הגס.
"גיליתי את זה בבדיקה שגרתית בעקבות כאבים שחשתי", הוא מספר, ולמרות זאת שומר על אופטימיות באופן מעורר השראה: "אני עובר טיפולים ביולוגיים וכימיים אליהם אשתי מלווה אותי. יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות אבל אני אופטימי מאוד. למעשה אני קורא לעצמי 'מבריא סרטן' ולא 'חולה סרטן'".
קראו גם:
איך שומרים על גישה כזו לאור מה שעברת בחיים?
"אני לא יודע להסביר מהיכן זה מגיע אבל יש בי הרבה אופטימיות, ואני רוצה לתת ממנה לאנשים שיש להם פחות".
כחלק מהרצון להעניק מגישתו החיובית לאחרים, עובד צוקרמן בימים אלו על ספר שיספר על חשיבה אופטימית בצל סיפור חייו מאז האסון, דרך השירות הצבאי, הקמת המשפחה וההתמודדות עם מחלת הסרטן. לשם הפרויקט רתם צוקרמן את הסופר הפתח תקוואי אלי חליפה, ויחד הם עמלים על הספר. אם לא יהיו שינויים, הוא עתיד לראות אור בתחילת השנה הבאה. בינתיים נפתח גם קמפיין הדסטארט לגיוס כספים עבור הפרויקט, ומתוך 38 אלף השקלים שסומנו כיעד, גויסו כעשרת אלפים שקלים.
"המטרה בהוצאת הספר היא להעביר לאחרים את משנתי על אופטימיות", אומר צוקרמן. "גם אם קורים דברים לא טובים, לא צריך לשקוע בדיכאון, אלא לדעת שעל אף הקושי, דברים יכולים להיות טובים יותר.
"השאיפה היא להגשים את היעד ולהוציא את הספר ולשם כך פתחתי בקמפיין הדסטארט שבו אנשים יכולים לתמוך, אני פחות משתמש במונח 'לתרום'. אני מייחל לבריאות והצלחה בהעברת המסר ולא חושב כלל על כניעה למחלה".
אתה עדיין מרגיש שמשהו מהילד שראה את התאונה נשאר בך, למרות שחלפו 39 שנה?
"הילד שראה את התאונה תמיד ולעד יישאר בי. אני יכול לעבור ליד רכבת, להיות עם חברים או לשמוע שירים כלשהם ומיד להיזכר בתאונה ובחברים שנהרגו".
5 טיפים להתמודדות עם קושי:
סגלו לעצמכם מחשבות חיובית, אל תאפשרו למחשבות השליליות להשתלט עליכם.
השתדלו להיות עטופים באהבה כנה וטהורה של הקרובים לכם.
אל תתמודדו לבד, שתפו את הסביבה גם ברגעים קשים
הביטו קדימה גם בסיטואציות שנראה כי קשה להיחלץ מהן
הדגישו מדי יום ביומו את הדברים הטובים בחייכם והודו עליהם
