בערב ראש השנה התשל"ד נפרד אבנר-יהודה אפרתי (23) מאשתו אהובה, יצא מביתם בפתח תקוה ועשה דרכו לשירות מילואים כמפקד באחד המוצבים לאורך תעלת סואץ. אהובה, שהייתה אז בחודש הרביעי להריונה, לא תיארה לעצמה שהייתה זו הפעם האחרונה שראתה את אהוב ליבה.
כעשרה ימים לאחר מכן, ב-י' בתשרי, 6 באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים, שגבתה את חייהם של למעלה מ-2,600 קורבנות. אפרתי היה אחד מהם. על תפקודו במערכה הוא קיבל את עיטור העוז.
"זוכרים אותנו הולכים יד ביד"
"אלה ימים לא פשוטים", אומרת יעקובוביץ (73). "50 שנה למלחמה זו נקודת ציון לכל עם ישראל, וגורם לי למחשבות על מה היה, איך ומה היה אילו. בשבילי זה 50 שנה של אובדן שמלווה אותי כמעט יום יום, שעה שעה ובכל מה שאני עושה. האובדן היה עצום אז והוא עצום גם היום. עבורי, וגם עבור אבנר, שלא ראה את הבת שלו גדלה. הכאב לא מתפוגג. מצד אחד אני משתדלת לחיות טוב, להתנדב, לחוות את החיים עם הילדים והנכדים ולהיות אישה שמחה ומועילה, ומצד שני הגעגוע לא נמוג. הוא נמצא איתי כל הזמן".
אהובה ואבנר הכירו בגיל 16 בתנועת הנוער, ומהר מאוד הפכו לזוג. ביוני 1971, זמן קצר לאחר השירות הצבאי, נישאו ועברו להתגורר יחד בדירת סטודנטים קטנה במהלך לימודיהם באוניברסיטת בר אילן - הוא משפטים והיא היסטוריה. "חברים אומרים שהם זוכרים איך היינו הולכים יד ביד", היא אומרת. בשנת 1973 אהובה הרתה ושניהם היו נרגשים לקראת ההורות הצפויה להם.
הנהירה אל קצין העיר
כשחגי תשרי הגיעו, איש עדיין לא צפה את הבאות. "בערב ראש השנה אבנר יצא למילואים וקיבל את הפיקוד על מוצב 'מפרקת' שהיה חלק מ'קו בר לב' לאורך תעלת סואץ", משחזרת יעקובוביץ. "הכל היה שקט ושלו עד השעה 13:55 ביום כיפור.
"הייתי אצל ההורים שלי ושמענו אזעקה. הבנתי שאם יש אזעקה בצהרי יום כיפור המצב נוראי וידעתי שאבנר נמצא על גדות התעלה. תיארתי לעצמי שיכול להתרחש הרע מכל, אבל באותן שעות, וגם לאורך המלחמה, לא ידענו כלום, כמו רבים אחרים".
איך מתמודדים עם חוסר הידיעה?
"כל המדינה הייתה אז בכאוס. הגענו לקצין העיר בתל אביב, וכמונו עשרות משפחות צבאו על דלתו מבלי לקבל תשובה. עד יום כיפור קיבלתי ממנו מכתבים אבל אחרי זה כלום".
זה הדליק לך נורה אדומה?
"כל הזמן. ההרגשה הייתה נוראית. חלק קיבלו דרישות שלום, חלק קיבלו מכתבים ואנחנו לא קיבלנו כלום, גם לא מידע אם הוא נהרג או לא. נאחזנו בזה בתקווה שהכל בסדר. רק חמישה שבועות לאחר מכן, אחרי שהגיעו השבויים ותשאלו אותם, הם מסרו עדות שאבנר נפל בתחילת הקרב".
מה סיפרו לכם על מה שקורה שם?
"הם היו מוצב קטן מאוד ואלפי מצרים פשטו על האזור, לא היה להם סיכוי לשרוד. אבנר נפצע ביד, רופא המעוז ביקש ממנו להתפנות, עוד בשלב שטנקים שלנו נכנסו לשם, אבל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן. הוא המשיך להילחם, רץ מעמדה לעמדה, עודד את חיילי המילואים שהיו מבוגרים ממנו והמשיך להילחם עוד מספר שעות עד שרסיס של מרגמה פגע בו בעורק הצוואר בין הקסדה לאפוד. הוא נהרג במקום".
"כל עולמי התנפץ"
הבשורה המרה על נפילתו הפכה וריסקה את עולמה בבת אחת. "היינו חברים מגיל 16, בנינו תוכניות גדולות לעתיד. כל עולמי התנפץ, וכך גם של המון אנשים סביבי. ההרוגים, הפצועים, החיילים שחזרו מהשבי. העצב היה מאוד גדול".
את זוכרת את השיחה האחרונה שלכם?
"כן, בוודאי. היה לנו טלפון רק בחנות של אבא שלי מול הבית, אז כמעט בכל ערב ירדתי וקיוויתי שאקבל ממנו שיחה, אבל לרוב זה לא קרה כי הקווים הצבאיים היו תפוסים. השיחה האחרונה הייתה בערך יומיים לפני המלחמה. הקול שלו היה מתוח יחסית לפעמים אחרות שדיברתי איתו וכששאלתי אותו למה הוא נשמע טרוד, הוא סירב לומר, אני מניחה שהוא לא רצה להדאיג אותי. ואז הוא שאל אותי אם אני מרגישה את התינוק. בגלל שזה לא קורה בדרך כלל בחודש רביעי שיקרתי ועניתי 'בטח, הוא בועט'. עם הידיעה הזו הוא יצא לקרב".
תיארת לעצמך שיכול להיות שלא תיפגשו שוב?
"ממש לא. אבנר היה טיפוס שהקרין חוזק. מה גם שהאווירה הכללית הייתה ש'הכל בסדר' וגם אלו שירדו לתעלה שידרו שיוצאים לכיף".
לאורך שמונה חודשים הוכרז אבנר כחלל שמקום קבורתו אינו נודע. בעקבות מידע שמסרו השבויים לאחר ששבו, הורשו כוחות צה"ל להיכנס למוצב, שם מצאו את גופתו מתחת לאחת המיטות, כפי שהנחה לעשות הרופא במהלך הקרב. הוא הובא למנוחות בקריית שאול וזכה לעיטור העוז על תפקודו במערכה. אהובה התמודדה עם השכול תוך שהיא מגדלת את בתם היחידה אביגיל, שנולדה חודשים ספורים לאחר המלחמה. "הוריי חיזקו אותי והיו שם בשבילי", היא מספרת. "אבא שלי אמר לי משפט אלמותי שאני זוכרת היטב: 'אבנר הביא אותך לפה כנשואה לפני שיצא למילואים, ואת תבני מחדש את הבית ותצאי מפה נשואה שוב".
קראו גם:
הבת שלא הכירה את אביה
כשאביגיל הייתה בת שנה ושמונה חודשים, אהובה הכירה את משה, איש צבא. השניים נישאו ונולדו להם שני בנים, אריאל וחגי. "משה היה רווק, וקיבל את אביגיל כמובן מאליו. גם לשכול היה מקום בבית שלנו. דווקא משה היה זה שסיפר לאביגיל יותר על אבא אבנר וגם הציע לעשות איתה עבודה עליו. בימים רגילים היינו משפחה שגרתית, בימי זיכרון הדברים דוברו יותר".
לא פשוט לגדל ילדה שלא זכתה להכיר את אבא.
"משה גידל את אביגיל באהבה גדולה, ועדיין, לאורך כל חייה היא מחפשת את אבא אבנר. היא עוד מעט בת 50 וגם היום היא מחפשת אותו ומתרגשת כשהיא פוגשת חברים שלו. לא מזמן היא שאלה אם אני יכולה לתאר לה את הקול שלו. זה מרגש אותה תמיד".
לפני 22 שנה התאלמנה אהובה בשנית כשאיבדה את משה, לאחר שנאבק במחלה קשה. "קשה מאוד לעבור את זה בפעם השנייה כי אני יודעת מה המשמעות של להיות לבד", היא מודה. "הילדים מקסימים ותומכים והיום יש לי כבר תשעה נכדים, אחת מהן נשואה, שעושים ותורמים למדינה. האובדן הכפול הוא כאב שילווה אותי עד שאעצום את העיניים. הכאב משתנה אבל נמצא עמוק ולא יכול להתפוגג. לפעמים הוא עולה וצף ואני מאפשרת לו להיות ולפעמים הוא יותר רגוע.
"אני יכולה לשמוע שיר שאהבנו ולבכות, או שיר שמזוהה עם המלחמה, כמו 'אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה' או 'לו יהי'. החיים שלי בסך הכל בסדר, אני תומכת באחרים אבל הכאב קיים. שניהם היו אנשים מדהימים".
אהובה מתנדבת היום עם אלמנות מבוגרות, שרה במקהלה של אלמנות צה"ל, לומדת בקורסים שונים באוניברסיטה, יוצאת לתיאטרון, מקדישה זמן לילדים ולנכדים "וגם מתפללת שיהיה טוב לעם ישראל ושנחזור להיות מאוחדים".
מה את עושה במסגרת ההתנדבות עם האלמנות?
"קודם כל אני מבקשת מכולן לשתף, כדי לשחרר, וגם להיות עסוקות בדברים שעושים להן טוב ונותנים להן רוגע".
עיטור העוז: הקרבה ומסירות אישית
על מעשי גבורתו במסגרת מלחמתו של המעוז הוענק לאבנר "עיטור העוז" ובתעודה נאמר: "עם פרוץ הקרבות הסתער כוח מצרי גדול ישירות על מעוז 'מפרקת' שמדרום לעיר קנטרה, ותחת חיפוי ארטילרי כבד הצליח להיאחז בפאתי המעוז. סרן אבנר אפרתי ז"ל, מפקד המוצב, ארגן את אנשיו ללחימה, והוא עצמו עבר מעמדה לעמדה, במשך שעות רבות, כדי לעודד את האנשים ולסייע להם. למרות שנפצע קשה, סירב לפינוי. הוא פקד על חייליו להחליף עמדות, כשהוא עצמו נשאר פצוע בעמדה, בטווח של כמה מטרים מהכוח המצרי, כדי לחפות על אנשיו - עד שנהרג. בכך מנע את חדירת הכוח המצרי ללבו של המוצב בשעות-מספר, ואפשר לאחדים מחייליו להיחלץ. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, תושייה, ומעל לכל הקרבה ומסירות אישית לחייליו ולתפקידו".
המטרה: להנציח
ב-10 באוקטובר תגיע אהובה לקריית המוזיאונים בפתח תקוה כדי לספר את סיפורה במסגרת אירוע לציון 50 שנה למלחמה. באירוע יגולל את סיפורו גם אלוף פיקוד הצפון בזמן המלחמה ולימים איש המוסד, יצחק חקה חופי.
"אבנר היה אדם מבריק, עם יכולות מגוונות", אומרת אהובה. "הוא היה בסך הכל בן 23 בנופלו. אמרו עליו שאם לא היה נהרג, יכול היה להפוך לשופט. יחד עם זאת, הוא לא זכה להנצחה. ברור שההנצחה הכי משמעותית היא המשפחה שנותרה – הנכדים שמכירים היטב את סיפורו, הנכד יאיר אבנר שקרוי על שמו - אבל רציתי שיהיה משהו מעבר לכך, והחלטתי לספר את סיפורו לאנשים – בשבילי ובשבילו. אני מספרת את הסיפור שלנו גם במכינות קדם צבאיות ובמפגשי סלון אליהם מזמינים אותי. אני מקווה שיש בו גם תקווה ואור, לא רק קושי, כי בלי תקווה מה יש לנו לעשות במדינה שלנו?".
