אינסה שפובלוב (45) מפתח תקוה הייתה רגילה להיות זו שדואגים לה. בשל המצב הביטחוני המעורער בישראל, היא זו שהייתה מקבלת בדרך כלל טלפונים מודאגים מהוריה המתגוררים באוקראינה. הפלישה הרוסית לאוקראינה טרפה את הקלפים. כעת היא חוששת לגורל יקיריה שחיים בצל הקרבות.
שפובלוב עלתה לארץ ב-1995 מהעיר ז'פוריז'יה שבאוקראינה. אמה, אביה החורג וחלק מחבריה בחרו להישאר שם. בתחילה התגוררה בניצנה שבדרום, ולפני למעלה מעשור הגיעה לפתח תקוה. כמו עולים רבים לישראל מאוקראינה, גם אותה המלחמה הפתיעה. "אף אחד לא חשב שזה יקרה, למרות שהיו דיבורים על כך במשך מספר ימים", היא אומרת. "כשהתחילו הדיבורים על פלישה ביקשתי מההורים שיבואו אלינו, והם אמרו 'שום דבר לא יקרה'. אמא שלי עוד הזמינה כרטיסים לארץ לקראת יום ההולדת שלי, אבל יום למחרת קמתי, וראיתי בחדשות שיש ירי על קייב".
מה הייתה התחושה באותו רגע?
"לצערנו, אנחנו רגילים לטילים פה בארץ, ויודעים איך להיערך אבל שאתה שומע את צמד המילים 'פצצות בקייב' אני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזאת. אנשים לא מאמינים שהם שומעים את זה. זה הזוי".
את מצליחה לשמור אתם על קשר בימים אלה?
"אנחנו מדברים אתם כמה פעמים ביום. אנחנו כל הזמן דבוקים לחדשות, ולפעמים אנחנו מקבלים מידע מכמה מקורות שלהורים שלי אין גישה אליהם".
מה המצב באזור שלהם כרגע?
"היה בעיר ירי בתחילת השבוע, ולפני מספר ימים הופצץ מעבר גבול סמוך, ומספר חיילים נפגעו. לאחרונה שמענו שהצבא הרוסי מתקרב לעיר. הבעיה שגם מקורות ממשלתיים לא יודעים בדיוק מה קורה. בנוסף, בגלל שמפחדים שהרוסים יקבלו מידע, מבקשים מהם לא לדבר ולא לספר מה קורה".
"מדי פעם נשמעות גם אזעקות אצלם. הבעיה, שבניגוד למצב בארץ, בו כולם יודעים מה אומרת אזעקה ומה צריך לעשות כשהיא נשמעת, שם זה אומר שיכול להיות שמשהו יקרה. באחת הפעמים שדיברתי עם אמא, היא אמרה שיש אזעקה, והיא הולכת למקלט. לאחר מכן לא יכולתי ליצור אתה קשר במשך שעתיים. זה גם לא מקלט כמו במונחים שלנו, אלא חלל לא ממוגן מתחת לבית שאמורים להיכנס אליו אנשים רבים".
באיזה תנאים הם חיים כרגע?
"לפני שהתחילה הלחימה נתתי להורים שלי הנחיות ללכת לקנות מזון ושתייה, ובעניין הזה היו מוכנים לדעתי. השבוע אמא שלי הלכה וסיפרה על תורים מטורפים, אנשים חוטפים הכל, ואין לחם כבר במדפים. ההורים שלי עוד במצב סביר כי הם בבית. יש כאלו שלא נשארו, יצאו עם תיקים ושוהים ברכבת תחתית. חברה שלי נמצאת בעיר אחרת בלי אור, בלי חשמל, ומאתמול אנחנו לא יכולים לדעת מה קורה. אצל ההורים שלי יש חשמל, אבל בערב ביקשו מהם לא להדליק את האורות ולסגור טוב את הווילונות".
איך מתמודדים עם העובדה שהמשפחה בסכנה ואת כל כך רחוקה מהם?
"לא תמיד יש לנו קשר אתם, ואז אתה לא יודע מה המצב שלהם. התחושה היא של אי ודאות, ייאוש, ופחד. יש לי השבוע יום הולדת שהייתי אמורה לחגוג עם אמא, אבל במצב הנוכחי אני לא יכולה לחגוג ולשמוח. יש לי גם עסק קטן של שוקולד בעבודת יד, אבל כרגע אני לא מסוגלת לעשות כלום כשההורים שלי במצב הזה. הבת שלי רק בת 9, ודבר ראשון שהיא עושה כשהיא מתעוררת בבוקר זה לשאול מה שלום סבא וסבתא".
את חוששת לחייהם?
"אני חוששת אבל לא רוצה לחשוב על זה. כל פעם שההורים לא עונים, אני מנסה לחשוב שהכל בסדר, ושיש בעיה בתקשורת כי אם נתחיל להיכנס לפאניקה עוד יותר, אז הלך עלינו. מה שנשאר לנו זה להתפלל שיהיה טוב ולהיות רגועים. אמא שלי ענתה לי היום בחרדה, ושמעתי את הנשימות הכבדות שלה. היא לא אמרה מילה, ועד שהתחילה לדבר, אתה לא מבין מה עבר עליי. חשוב לשמור על קור רוח ולתמוך במה שאנחנו יכולים".
הצעת להורים שיעלו לארץ?
"אנחנו כבר מזמן מדברים על זה שהם צריכים לעלות, אבל נכון לעכשיו אין סיכוי לצאת מאוקראינה. מה שהולך שם זה משהו נוראי, ואני שמחה עבור אלה שהצליחו לצאת משם. אמא שלי בגילה לא תצליח עכשיו, כי בשביל לעזוב את אוקראינה צריך לעשות את הדרך הארוכה לגבול".
את אופטימית, מאמינה שזה יגמר בקרוב?
"אני מאוד מקווה לזה ומתפללת שזה יגמר תוך ימים ספורים, אבל אי אפשר לדעת. היינו במצב שאמרנו שלא תהיה מלחמה והנה היא קרתה. אז לומר היא תסתיים בעוד יומיים אי אפשר. גם כשזה יגמר, אני לא יודעת כמה זמן ייקח עד שאוקראינה תתאושש ותחזור לשגרה. לדעתי אנחנו אף פעם לא נחזור לשגרה".
לעדכונים - חדשות פתח תקוה
