מירון ראוי, בן 46 מפתח תקוה, בעל "מאפים כחול לבן" בשוק ליפקיס ואב לשלושה, מתאר את מסע השיקום המאתגר שלו לאחר תאונה קשה עם אופניים חשמליים. "ההתמודדות עם מגבלות פיזיות, טראומה נפשית ותהליך שיקום ארוך וכואב, הפכו לחלק מחיי".
כך מתאר מירון את מה שעבר עליו:
חזרתי מהעבודה במאפייה שלי בפתח תקוה ורכבתי על האופניים החשמליים שלי בדרכי הביתה. לא הייתי עם קסדה כי שכחתי אותה בעסק. פתאום, רכב שביצע עקיפה לא הבחין בי ופגע חזיתית. זה היה בערב, בשעה 19:00, בתאריך 28 בנובמבר. נזרקתי מהאופניים והרגשתי שאני לא יכול לזוז. הבנתי מיד שמדובר בפגיעה רצינית.
הנהג עצר את הרכב ומספר אנשים הגיעו לעזור. הם הזמינו אמבולנס שפינה אותי לבית החולים השרון, שם עברתי סדרת צילומים. גילו לי שבר בפיקת הברך ברגל שמאל, קרע בגיד, פריקת ירך ושבר באצטובולום שמחבר בין הירך לאגן. העבירו אותי לבית החולים בילינסון לניתוחים מורכבים לשחזור וקיבוע.
אחרי כמעט חודש של אשפוז, חבר שאושפז איתי המליץ לי על המדיקל קר. גם הוא היה צריך שיקום, ואמר לי – בוא, נהיה באותו החדר ונעבור את השיקום יחד. נכנסתי לבית החולים באמבולנס ובכיסא גלגלים, עם ברך שמאל מקובעת. בימים הראשונים הייתי צריך להשתמש בכדורי כאב ומשככים כדי לישון, ולא יכולתי לזוז הרבה. הצוות עזר לי להתקלח ולאכול. זה היה קשה מאוד להיות סיעודי, עם כאבים בכל הגוף.
בתחילת השיקום, התחילו לעבוד איתי בפיזיותרפיה, אך בגלל שהייתי צריך להימנע מדריכה על הרגל וכיפוף הברך, לא יכלו לעשות הרבה. אחרי שבועיים, קיבלתי אישור להתחיל בכיפופים קטנים בהדרגה. הכאבים היו עזים, אבל זה שלב שחייבים לעבור. לאחר חודש וחצי, קיבלתי אישור לדרוך והתחלנו לעבוד על שיפור טווחי התנועה והחוזק. בזמן השיקום, אשתי ליוותה אותי כשעבדה בבית החולים מהמחשב האישי שלה. היה לי חשוב שהפציעה שלי לא תשפיע על חיי הילדים או העבודה שלה.
קראו גם:
עוד לא סיימתי את השיקום, אבל כיום אני הולך. עם קביים אמנם, אבל על הרגליים. אני מקבל טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, עיסויים ודיקור. אני עדיין מתמודד עם כאבים בלילות. יש לי טראומה מהתאונה ואני כל הזמן רואה את הבלימה והאורות הגבוהים שמתקרבים אלי במהירות בדמיוני.אני כל הזמן חווה את המכה לנגד עיני. זה קשה. יש לי ממש טראומה מהאירוע והטיפולים הרגשיים שאני מקבל כאן מאוד עוזרים לעבד אותה. עוד לא החלטתי אם אחזור לרכוב שוב על אופניים חשמליים. אולי כן, כמו שאומרים שמיד אחרי שקורית תאונה צריך לעלות שוב על ההגה, אבל אולי מדברים כאן על רכב, ולגבי אופניים חשמליים זה לא תופס. עוד לא החלטתי.
בכל מקרה, התאונה גרמה לי לחשוב על הדברים בצורה שונה. אני מנסה להפחית בעומס בעבודה ולהעריך את הדברים החשובים בחיים. חוויתי מגבלות פיזיות חדשות והייתי צריך להתמודד עם תלות באחרים לכל צורך, מה שהוביל להבנה עמוקה יותר של סבלנות והתמדה. התמיכה של משפחתי, במיוחד אשתי וילדיי, הייתה מקור כוח אדיר. למדתי שעלי להתמודד עם הטראומה הנפשית ולא להשאיר את המחשבות לעצמי.
לא לפחד לבקש עזרה טיפולית גם לרגש. הבנתי שזה עוזר לעבד את התחושות והזיכרונות הקשים מהתאונה. האירוע גרם לי להעריך מחדש את הבריאות ואת הדברים הקטנים בחיים ולראות את החשיבות של שמירה על אורח חיים מאוזן. תהליך השיקום הארוך והכואב הוא שלב הכרחי, ואני צריך להתמיד ולא להתייאש למרות הקשיים. זה לימד אותי שאני מסוגל להתגבר על אתגרים פיזיים ונפשיים קשים, ושיש בי כוחות שלא ידעתי עליהם. אני לוקח את התובנות הללו ומקווה שהן יובילו לחיים יותר מאוזנים ובריאים. אני עוד לא יודע בדיוק מה צופן העתיד.
מירון ראוי, בן 46, נשוי ואב לשלושה ילדים בגילאים 19, 17 ו-15, מתגורר כאמור בפתח תקוה ומנהל מאפייה בעיר.
