אני באמת מצטערת שאין לי משהו צהוב לספר לך, כמו שקורה לא פעם במשפחות של סופרים ידועים אחרים", אמרה לי נגה ברק בסוף הריאיון, "זו פשוט לא הייתה הדמות ולא הייתה האישה". "זה בסדר", השבתי חצי מתנצל. "באמת הייתה לך אמא יוצאת דופן, שספריה היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי".
ולא הייתי שם לבד. הסופרת תמר בורנשטיין־לזר ז"ל הייתה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותם של דורות רבים, שקראו בשקיקה את סיפוריה, כולל כמובן את קלאסיקת הילדים הידועה ביותר שלה - "קופיקו". ונגה, שדמותה כילדה הונצחה באותה סדרת ספרים מופתית יחד עם האחיינים יורם ואורנה ורבים אחרים? היא מתגעגעת לאימה, לנוכחות שלה, לשיחות איתה ולכל האור שהפיצה מסביבה.
וכשהיא מדברת על אימה קשה לעצור אותה. במהלך הריאיון עולים זכרונות על ימיה כמורה ואשת חינוך שהייתה נערצת על תלמידיה, ימי התום הבלתי נשכחים בסביבת הבית בעין גנים, הצניעות שכה אפיינה אותה, ההתרחקות מאור הזרקורים, האכזבה מהממסד ומבקרי הספרות, ומה היא הייתה חושבת על כוונת עיריית פתח־תקוה לקרוא בקרוב פארק על שמה בעיר.
מבחינתה של נגה, פרויקט חייה הוא שימור המורשת של אימה וחשיפת יצירותיה הרבות במדיות השונות עבור דור המסכים הנוכחי שממעט לקרוא ספרים.
"משעשעת ומצחיקה"
לפני כשנה, ב־16 ביוני 2020, עצמה בורנשטיין־לזר את עיניה בפעם האחרונה ונפטרה בבית החולים בילינסון בגיל 93. היא השאירה אחריה כ־450 יצירות וסיפורים, שחלקם הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות העברית.
"איזו אימא היא הייתה?", אני שואל את נגה. "מאוד לא שגרתית, משעשעת ומצחיקה", היא משיבה. "גישת החינוך שלה הייתה שמחלוקות צריכות להיפתר בחיוך ובהומור. המילה עונש לא הייתה בבית ספרה. זה היה אבן יסוד בגישת החינוך שלה כאמא וכמורה.
"היא מאוד הקפידה על השפה העברית, ולכל דבר היה לה פתגם. אם, למשל, הייתי הולכת לחברים וחוזרת מאוחר, היא לא כעסה אבל ישר שלפה איזה פתגם בסגנון: 'זכור אורח את העת, עת לבוא ועת לצאת'. עד היום אני מצטטת פתגמים שלה. לימים אמרתי אותם דברים לילדי והבנתי כמה אמא השפיעה עליי".
בטרם הפכה לשכונה בפתח־תקוה, הייתה עין גנים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת מושב עובדים, עם חצרות בבתים, משופעת בילדים שגדלו ושיחקו יחדיו. את ההשראה לסיפוריה קיבלה בורנשטיין־לזר מקורותיהם. כך, למשל, קרה בספר "קופיקו הצלם", שבו לוקח קופיקו ללא רשות את המצלמה החדשה של בני הבית ומצלם כאוות נפשו.
קראו גם>>>
"זה מבוסס על אירוע שבו הייתה בבית מצלמה והשתמשו בה כדי לתעד יום הולדת", מספרת נגה. "אלא שקודם לכן יורם האחיין שלה לקח את המצלמה וצילם חיות. אף אחד לא ידע על כך, וזה נודע רק כשהלכו לפתח את הפילם.
"מבחינתה זה היה חומר נפלא לסיפור. היא שיקפה בספריה את המציאות של המשפחה וילדי השכונה, כולם היו הגיבורים של יצירותיה. אני חושבת שסוד הקסם הוא שכל קורא יכל לזהות את עצמו בסיפורים האלה. הרי אירועים דומים התרחשו בכל מקום בארץ, לאו דווקא בעין גנים".
איך נולד הרעיון של הקוף?
"על פי מה שהיא סיפרה, היה לה רצון לספר סיפור של תקופה דרך הילדים, באופן משעשע ובעיקר נסלח. היא חיפשה דמות שתעשה תעלולים ושתהיה סוג של לגיטימציה למעשי השובבות. אז במקום לקחת ילד, היא בחרה בקוף שהכי דומה לאדם".
היא הייתה מסוג הסופרים שמסתגרים בחדרם ומבקשים שלא יפריעו להם?
"בדיוק ההפך. היא ישבה במרפסת וכתבה עם מכונת כתיבה, כשכולם מסביבה, כולל ילדים, כלבים וחתולים. הרעש ממש לא הפריע לה. אנחנו היינו המוזות שלה".
זה השפיע עליכם כילדים שפתאום שמכם וקורותיכם הוזכרו בספריה?
"לא, ככה גדלנו וזה נראה לנו הכי נורמאלי. הרי באותה תקופה לא הייתה טלוויזיה או אינטרנט ולא נחשפנו בשום אופן חוץ מאשר בספרים. כלומר, גם אם כל המדינה קראה את הספרים והייתה יודעת מי זאת נגה מקופיקו, אף אחד לא זיהה אותי כשהלכתי ברחוב. בשכונה עצמה היו רגילים אלינו. מצד שני, ברור שהייתה גאווה גדולה.
"כשהיא רצתה להתבדח עם אחד הילדים, היא נהגה לומר 'עוד אכתוב עליך סיפור...'. הילדים היו מאוד בעניין. אני זוכרת שהיא הייתה מקריאה לנו את הסיפורים שלה לפני שהם פורסמו ושמה לב אם אנחנו צוחקים והיכן. בגלל שהיא הייתה עממית ומאוד אהבה ילדים, הם אהבו לבוא אלינו".
מה זה עשה לך לגדול עם אמא כל כך אייקונית?
"לא עשה לי כלום כי לא הכרתי משהו אחר. היא הייתה אמא שלי והייתה נהדרת. הילדות שלי ושל הדור שלי הייתה מאושרת. לא הרגשנו שונים. כששאלו אותי מה אמא עושה, הייתי אומרת מורה. אף אחד גם לא התייחס אליי באופן שונה".
היא החלה את דרכה כמורה, מה חשבו עליה התלמידים?
"אהבו והעריצו אותה, והסיפור הבא ממחיש עד כמה: לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מאישה שסיפרה כי אבא שלה בן ה־65 מאוד רוצה לפגוש את המורה תמר שהשפיעה כל כך על חייו. כשסיפרתי את זה לאמא, היא לא זכרה אותו כי היו לה המון תלמידים אבל אמרה שתפגוש אותו בשמחה. קבענו להיפגש אצלנו בצהרי יום שישי, ובשעה הנקובה עצר פתאום אוטובוס מול הבית.
"מתברר שאותו אדם הפך לדתי עם השנים ונולדו לו שישה או שבעה ילדים עם הרבה נכדים. כולם הגיעו לפגוש את אמא שהייתה בשוק והתרגשה. היא ראתה כיצד תלמיד שלה לשעבר סיפר לדור הבא כיצד ההתנהלות והיחס שלה לילדים השפיעו על חייו. ילדיו סיפרו כי במשך שנים הוא כל הזמן דיבר על המורה תמר".
"פורצת דרך"
למרות ההצלחה הגדולה והעובדה ששמה היה מוכר כמעט בכל בית בישראל, נותרה בורנשטיין־לזר צנועה עם רגליים על הקרקע. לדברי נגה, עד ליומה האחרון היא לא הייתה מודעת למעמד המיוחד שלה בקרב הציבור.
"האמת שגם אני לא", היא מספרת. "הייתי איתה בחדרה בלילה שלפני מותה, ובצהרי היום שלמחרת הבת שלי החליפה אותי כדי שאוכל לנוח ולהתרענן בבית. 20 דקות אחרי, הבת שלי התקשרה וביקשה שאחזור במהירות כי זה נראה כמו הסוף.
"כשהגעתי לבית החולים היא כבר נפטרה, ופתאום הטלפון שלי החל לצלצל בלי הפסקה. התקשרו אליי מכל כלי תקשורת אפשרי ושאלתי את עצמי מה קורה פה, איך כולם יודעים כל כך מהר? הרי אני יודעת על כך רק כמה רגעים. הופתעתי מרמת הפרגון וההתעניינות.
"אמרתי לעצמי שהלוואי והיא הייתה פוקחת את העיניים לשתי דקות ורואה את האהבה וההכרה שהיא זוכה לה מהמדיה".
קצת מפתיע שזה מה שחשבתן לאור ההצלחה הגדולה שלה.
"במשך המון שנים היא סבלה מחוסר פרגון ומביקורת קשה מצד מבקרי הספרות. במקומות מסוימים אפילו קראו להחרים את ספריה בטענה שהם לא חינוכיים. היא הייתה צברית ופורצת דרך. את ספריה הראשונים היא כתבה בעברית המתחדשת בניגוד לסופרים של דורות קודמים כמו ביאליק וטשרניחובסקי שבאו מהגלות.
"המבקרים שלה היו בדרך כלל עולים שהורגלו לעברית אחרת והתקשו לקבל את החדשנות שלה. אני זוכרת שזה מאוד הפריע לה, שלא הייתה קורלציה בין ההצלחה שלה לביקורת הקשה שהיא חטפה. היא מאוד רצתה להיות מקובלת על ידי הממסד.
"אחד הדברים שהכי הפריעו לה היה שהיא לא קיבלה את פרס ישראל. הגישו את המועמדות שלה המון פעמים, אבל תמיד היא נדחתה. בתחושה שלה הממסד לא הכיר בה וביצירה שלה וזה הציק לה. מצד שני, היא קיבלה המון מכתבים של ילדים והרצתה בבתי ספר, וזה מילא אותה בשמחה. הגישה שלה הייתה שכל ילד צריך להיות נגיש לסופר.
"בגלל זה היא לא ראתה בעצמה אייקון, והיה פער בין איך שהציבור או החברה תפסו אותה לאיך שהיא תפסה את עצמה. נהגתי לומר לה: 'אמא עזבי, מה אכפת לך. הרי מה שחשוב זה מה הקוראים אומרים'. אני לא בטוחה עד כמה זה עזר".
הייתה איזו דמות שהיא העריצה או שאבה ממנה השראה?
"אני לא חושבת. היא כן התרשמה מסיפורי גבורה נקודתיים של אנשים. למשל, היא כתבה סדרה של 12 ספרים בשם 'ספייסי מסתורי המדינה שבדרך'. מי שיזם את זה היה יצחק נבון ז"ל, שפנה אליה ואמר לה שיש המון תעלומות מסתוריות של גבורה לפני קום המדינה.
"הוא נתן לה אנשי קשר של אנשים מכל מיני אירועים כאלה, וזה הצריך תחקיר וראיונות שנמשכו שנה. היא הייתה חוזרת מהפגישות איתם נפעמת".
"להתאים למציאות"
נגה (66), נשואה, אם לשניים וסבתא לחמישה, מתגוררת עד היום במתחם הבית המשפחתי בעין גנים. היא הייתה בעבר מנהלת בכירה בחברות כבלים ותקשורת בארץ, ובשנים האחרונות אחראית על הפעילות סביב זכויות יוצרים של אימה, כולל בטלוויזיה, בקולנוע, בהצגות ובסרטי הדרכה למיניהם לילדים סביב דמותו של קופיקו, לרבות בתקופות של מתיחות ביטחונית ומגיפת הקורונה.
"אם קופיקו, צ'יפופו ודמויות אחרות בספרים היו מפעל החיים של אימי, אז מפעל חיי הוא לחשוף אותם במדיות האחרות", היא אומרת. "אני עוסקת בזה כל הזמן".
קופיקו הפך לסדרה מאוד מצליחה בטלוויזיה. איך אימך הגיבה לכך?
"כשהצעתי לה לעשות את הפרויקט, התגובה הראשונה שלה הייתה 'מה פתאום'. הסברתי לה שאם לא, בעוד 10 שנים אף אחד ללא ידע מי זה קופיקו. ולראייה, רבים מהילדים לא יודעים היום מי זה צ'יפופו או מי זה ספייסי. כנראה שאין ברירה. אם אתה לא לוקח משהו והופך אותו למותג שהוא מעבר לספרים, הוא יתקשה להתקיים".
אבל זו אליה וקוץ בה. החוויה של קריאת ספר היא מאוד אישית. לראות את קופיקו בטלוויזיה זה מוצר שאתה מקבל מהבמאי ומהשחקנים. לא תמיד מתחברים לזה.
"הו, עכשיו אתה מדבר כמו אמא שלי... (צוחקת). זה היה הוויכוח ביני לבינה. היא אמרה שברגע שזה יהפוך למשהו כביכול שטוח וטלוויזיוני, אנשים יגידו שזה לא הקופיקו שלי, שזה לא מה שדמיינתי. מצד שני, אתה חייב להתאים את עצמך למציאות הנוכחית. ספרים שלא קיבלו נוכחות טלוויזיונית או בימתית הפסיקו להתקיים.
3 צפייה בגלריה
בורנשטיין־לזר בעין גנים. "היא מאוד אהבה את הסביבה המוכרת והשורשית שלה, את חלקת האלוהים שלה"
(ריאן)
"הילדים של ימינו כמעט ולא קוראים ובעיקר צמודים למסכים. לכן אם לא תתאים את עצמך לעולם הנוכחי, תהיה לא רלוונטי. זה מה שהסברתי לה. עם השנים עשיתי לספרים גרסאות מחודשות עם עריכה עדכנית. הרי השפה השתנתה. אי אפשר, למשל, לומר היום 'שושנה השמנה' או 'עשיתי קונצים'. כדי שמשהו יישאר לדורי דורות חייבים לעדכן אותו כל הזמן".
עד כמה היא הייתה מחוברת לפתח־תקוה?
"היא הייתה מחוברת בעיקר לעין גנים, וכל הזמן דיברה בנוסטלגיה על הימים של פעם. היא מאוד אהבה את הסביבה המוכרת והשורשית שלה, את חלקת האלוהים שלה. היא לא חשבה מעולם לעבור מכאן".
היא נהגה להתערות בברנז'ה התרבותית?
"לא, זה לא עניין אותה. גם דברים חומריים לא עניינו אותה. היא קיבלה המון הזמנות לאירועים כאלה ואחרים, אבל תמיד אמרה 'אז מה אני בדיוק אעשה שם, בזמן הזה אני יכולה לכתוב שני סיפורים'. היא הרגישה יותר בנוח בחברת ילדים מאשר מבוגרים. היא לא הייתה בן אדם של סמול טוק".
יש איזה רגע מיוחד מאמא שתמיד תנצרי.
"יש המון כאלה, אבל יכול להיות שהרגע שאתה שואל עליו התרחש כשהפרק הראשון של קופיקו שודר בטלוויזיה, אחרי שהיה לה כל כך קשה לקבל את זה. היא ישבה לצידי, החזיקה לי את היד בחוזקה וכשראתה את הדמות היא הייתה עם דמעות של שמחה בעיניים. גם התגובות הטובות וכמות הצפיות הבלתי נתפסת מילאו אותה בגאווה".
מה אמא הייתה חושבת על מצב המדינה כיום?
"אני חושבת שהיה לה מאוד קשה לראות את השיסוי בין מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים ויהודים וערבים. היא מעולם לא שפטה אנשים, בטח לא על פי דת, גזע או לאום. היא קיבלה כל אדם באשר הוא אדם. אני משוכנעת שכל הבידול הזה בחברה שלנו היה מפריע לה מאוד".
ומה היא הייתה חושבת על הרעיון לקרוא פארק בעיר על שמה?
"אני חושבת שהיא הייתה מאוד מופתעת מההכרה הממסדית וכנראה הייתה אומרת משהו בסגנון 'מה, אותי?'".
לסיום, איך היית מגדירה את אמא במשפט?
"אישה ענקית עם לב של ילדה".
לעדכונים: חדשות פתח תקוה
