האסון הכבד בהר מירון גבה מחיר כבד של הרוגים ופצועים. בין הכוחות שהגיעו לטפל בפצועים היו גם צוותי רפואה מפתח תקוה.
1 צפייה בגלריה
אבי מרכוס (מימין), זירת האירוע
(צילום: אבי מרכוס - צילום: באדיבותו; זירת האסון - צילום: גיל נחושתן)
אבי מרכוס, פראמדיק, מנהל אגף רפואה באיחוד הצלה ותושב פתח תקוה סיפר: "הייתי בין הראשונים שהגיעו לזירת האסון. קיבלתי בהתחלה קריאה על קריסת מרפסת ופגשתי מייד פצוע מחוסר הכרה ובלי נשימה שהתחלתי לבצע בו פעולות החייאה.
"כעבור דקות ספורות אמרו לי שיש עוד פצועים, הסתובבתי לאחור וראיתי את כל מה שהתרחש. המון אנשים שוכבים על הרצפה מחוסרי הכרה, בלי דופק וללא נשימה, והתחלתי לתפעל את האירוע מבחינה רפואית. התחלנו לבדוק מי בהכרה, את מי אפשר להציל ובודקים למי אפשר לעשות החייאה ולמי לא. לאט לאט הבנתי שמדובר בעשרות אנשים ולא רק בשניים שלושה כפי שחשבנו בהתחלה.
איך הגעתם לכל הפצועים לאור כמות האנשים שנמחצו במקום?
"לצערי, היינו צריכים לדרוך בין הידיים והרגליים של אלו ששכבו שם. את הפצועים שיכולנו להזיז או להקים העברנו מהר הצידה ואז היינו צריכים לטפס אחד על השני כדי לא לדרוך בטעות על אלו ששכבו והיו צריכים החייאה או כל טיפול אחר".
קראו גם:
איך מתמודדים נפשית עם תפעול אירוע כזה?
"לא עובר כלום בראש באותו רגע. הייתי מאוד משימתי. ניסיתי להבין מה האירוע, ואיך אני מתפעל אותו בצורה הטובה ביותר עם כוח האדם שנמצא בשטח, ונותן פקודות והוראות לחובשים כדי שיהיה אפשר להציל את כל מי שאפשר.
"אי אפשר לדמיין בחלומות הכי גרועים שאתה מגיע לאירוע כזה ואתה רואה ששוכבים מולך עשרות אנשים מחוסרי הכרה בלי דופק ובלי נשימה. אירוע טראגי שלא מצליחים להבין מה גרם לו, ורק שעה לאחר מכן אתה מבין שאנשים נמחצו ונחנקו למוות. זה המוות הכי נוראי שיכול להיות לבן אדם שכך מסיים את חייו".
עזריאל גרוס, תושב העיר פתח תקוה שמשמש כחובש בכיר במד"א הצלה פ"ת היה בזירה הקשה בדקות הראשונות וסייע לטפל בפצועים: מדובר באירוע קשה מאוד, גם לי באופן אישי שאני כבר מתנדב מעל 20 שנה וראיתי זירות קשות במהלך השנים, מדובר באחד הזירות הקשות גם לטיפול בשטח בפועל וגם בהתמודדות לאחר מכן.
"הייתי שם באבטחה הרפואית במירון והגעתי תוך שניות לזירה הקשה כשהחלו להגיע הדיווחים על האירוע. התחלנו לבצע פעולות החייאה במקביל במספר רב של נפגעים שחולצו ילדים, נערים , מבוגרים. עשינו את כל מה שיכולנו כצוותי רפואה בשטח עד הפינוי לבית החולים.
"חובשים ותיקים ומנוסים שכבר יש להם ניסיון רב שנים, פרצו בבכי אחד על כתפי האחר בסיום הטיפול בזירה. זה היה מזעזע".
