בתוך שנה איבדה תמר קרמר (52) את שתי בנותיה. ביולי נפטרה בתה הבכורה ויקה ממחלה קשה, בגיל 34. היא מצאה אותה במיטתה ללא רוח חיים כאשר ביקשה לנוח עימה שנת צהריים. באותו חודש, בשנה שעברה, היא איבדה את בתה הקטנה אידה (23) בתאונת דרכים, לאחר שיצאה לבלות עם חבריה והיתה מעורבת בתאונת דרכים שבה הנהג וחברו נטשו את הרכב ונמלטו.
בשבוע שעבר הם נדונו ל-8 ו-9 שנות מאסר. את ההודעה על מות בתה קיבלה תמר בדרך אכזרית: לטלפון האישי שלה נשלחה תמונה של רכב שעבר תאונת דרכים, ובתוכו גופתה של בתה, מדממת ופצועה באורח קשה. רק שעה קודם לכן היא שוחחה עם אידה, שהתקשרה לספר לה שהיא בדרך הביתה, ואף שלחה לה תמונה מתוך הרכב, אבל התמונה שקיבלה לאחר מכן הבהירה לה שאידה כבר לא תחזור הביתה.
תמר עלתה לארץ בשנת 1993 מקייב (אוקראינה) עם בעלה אנטולי ועם ויקה, שהיתה אז בת 7. "החיים באוקראינה היו קשים. היה כסף, אבל לא יכולת לקנות לחם וחלב. היה צריך לעמוד בתור כל הלילה כדי לקנות ליטר חלב. בארץ היה קשה בהתחלה, לא הבנו את השפה ולא הכרנו אפילו אות אחת, אבל לאט לאט הסתדרנו.
"יחד עם החבר'ה באולפן הלכנו לעבוד בבית אבות. תמכנו אחד בשני, גם במהלך העבודה וגם בחיי היומיום. על ויקה שמרה סבתא של אחת החברות, דאגה לה לאוכל ולשיעורי בית, עד שהייתי חוזרת מהעבודה. בעלי עבד אז בעבודות מזדמנות. בהמשך עשיתי הסבה מקצועית למטפלת לילדים בחינוך המיוחד. למדתי שנה וחצי, ועד היום אני עובדת בזה. אני אוהבת מאוד את הילדים המיוחדים ושואבת מהם כוח ברגעי משבר".
אידה נולדה בשנת 1996, בישראל. כשהיתה בת שנה נפטר אביה אנטולי ממחלה. מאוחר יותר גדלה למציאות שבה אחותה הבכורה חלתה, ועזרה במטלות הבית ובטיפול באחותה. היא גם היתה קשורה מאוד לאחייניתה, בתה של ויקה. "אידה שמרה על הילדה, שיחקה איתה, איפרה אותה וקלעה לה צמות. הן עשו הכול יחדיו, אפילו ישנו יחד. בפורים נהגה להתחפש איתה, וכשמישהו הציק לה בבית הספר, אידה הלכה לעזור לה. היה לה לב רחב, תמיד אספה את כל החברות במצוקה, הביאה אותן אלינו הביתה. נערה אכפתית. כשנכנסה הביתה מבילוי, תמיד עברה בין כל החדרים לבדוק שכולם בסדר".
"אימוש, אל תדאגי"
"בערב לפני התאונה היא יצאה עם חברה, שגרה איתנו, לבלות. בהתחלה הן לא רצו לצאת, אבל אחר כך שינו את דעתן. תיקנתי לאידה את התפר שנפתח בשמלה, שאלתי 'מתי תחזרו', והן ענו: 'בבוקר'. הכרתי את החברות שאידה יצאה איתן, אבל לא את החברים.
"בבוקר התעוררתי, שתיתי קפה, ובשעה רבע לתשע אידה התקשרה אליי ואמרה: 'אימוש, אל תדאגי, אני בדרך הביתה', והבטיחה לקנות אוכל לכלב. הייתי המומה, חשבתי שהיא כבר ישנה בחדר, אבל היא אמרה לי שהיא התעכבה וכעת היא בדרך חזרה, אפילו שלחה לי תמונה מהרכב".
המתה בקלות דעת
תמר ממשיכה: "בינתיים, ויקה התעוררה והצטרפה אלי לקפה. כמה דקות אחרי זה, חברה של אידה התקשרה ואמרה לי שהיתה תאונה וכנראה שאידה נפגעה. התקשרתי לטלפון שלה, והיא לא ענתה. התקשרתי לבתי חולים ולא הצלחתי להשיג מידע, אבל אמרו לי שאם אני חושבת שקרה משהו, עליי לגשת למשטרה. הגעתי מהר לתחנת זבולון, ושם נשלחה אלי הודעה לפלאפון.
"פתחתי את ההודעה, שבה היתה תמונה של התאונה ראיתי את הרכב אחרי התאונה ובתוכו את אידה שלי שוכבת כשכולה דם. התמונה היתה ברורה וזיהיתי אותה. באותו רגע הרגשתי שאני מתה. במשטרה ניסו למשוך את הזמן, אמרו לי שלא יכולים לתת מידע, שאני אחכה, שעוד מעט ישוחחו איתי, אבל אני כבר הבנתי שאידה לא בחיים. התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש".
במהלך הראיון, תמר מתקשה לעצור את הדמעות. היא מנסה להיות חזקה, מעשנת, מלטפת את הכלב ושואלת שוב ושוב אם להגיש כיבוד לשולחן. דקות ארוכות היא חופנת את ראשה בין ידיה, והדמעות לא מפסיקות לזלוג. מאוחר יותר היא תסביר שקשה לה לעכל את התהום בין התמונה שאידה שלחה לה מהרכב כשהיא יושבת ומחייכת, לתמונה שנשלחה לה שעה לאחר מכן, שבה ראתה את גופת בתה.
בחקירת התאונה התברר כי אידה ביקשה מהנהג וחברו להחזיר אותה לביתה לאחר בילוי משותף, במהלכו שתו משקאות משכרים. הנאשם הבגיר, שידע שהנאשם הקטין ללא רשיון נהיגה, איפשר לו לנהוג וישב לידו, ואידה ישבה בספסל האחורי. לאחר נסיעה קצרה, הבחינו בהם שוטרי סיור והורו לעצור, אך הנאשמים החליטו להימלט במהירות ובנהיגה פרועה. הרכב עלה על אי תנועה, התרומם באוויר והתהפך. הנאשמים, שידעו שאידה נפגעה, ברחו רגלית מהמקום מבלי להושיט לה עזרה או לקרוא לגורמי ההצלה, ודיווחו בכזב שהרכב נגנב באיומים. הם הודו והורשעו בעבירה של המתה בקלות דעת, הפקרה ועוד.
תמר התייצבה לדיונים בבית המשפט. "הגבתי באיפוק, למרות שרתח לי הגוף. אבל זה החינוך שקיבלתי, להיות מאופקת. התקשיתי לשמוע את עורכי הדין של אלה שלקחו את החיים של אידה, מבקשים מבית המשפט לרחם עליהם ועל המשפחה שלהם, אבל הם לא ריחמו על אידה כשהם השאירו אותה פצועה ומדממת וברחו. הם גם לא ריחמו עליי כשהם לקחו את החיים של הבת שלי. הם יישבו בכלא, ואחרי זה יחזרו להורים שלהם. אליי כבר אף אחד לא יחזור".
היום האחרון של ויקה
ויקה, שנולדה בקייב ועלתה עם הוריה ארצה, התחתנה בגיל 20, ובגיל 21 ילדה את בתה. שנה אחר כך חלתה בסוכרת. עם השנים, בשל חוסר תפקוד של איברים חיוניים שנפגעו כתוצאה מהמחלה, מצבה הידרדר. לפני ארבעה חודשים, בגיל 34, היא נפטרה. "בהתחלה ויקה הייתה בהכחשה, לא רצתה להאמין שחלתה, והמשיכה לעבוד כרגיל, היא ניהלה משרד בחברת ביטוח ואהבה את עבודתה. אבל המחלה החמירה, פגעה לה במערכת העיכול, עד ששקלה 35 ק"ג.
"באותה תקופה גרנו באותו בניין, היא בקומה השנייה ואני בקומה הרביעית. אחרי העבודה הייתי מגיעה אליה ומטפלת בה, אך בחמש השנים האחרונות מצבה הידרדר ועברנו לבית אחד בקרית ביאליק. היא כבר הייתה על כיסא גלגלים, ואני עזבתי את מקום עבודתי והתחלתי לעבוד עם קשישים שעתיים שלוש ביום כדי להיות פנויה לטיפול בה. למרות הכל היינו משפחה חזקה, והיה חשוב לי שלא נשקע בעצב. בסופי שבוע יצאנו לטיולים, ואפילו עשינו רפטינג בנהר הירדן.
ביום שהיא נפטרה, 29.7.20, יצאנו ליום סידורים יחד עם הנכדה. אחרי זה, כפי שהבטחנו לה, נכנסנו למסעדה לאכול המבורגר וגלידה. הכל היה בסדר, ויקה היתה במצב רוח טוב ושמחה. כשהגענו הביתה אמרה שהיא עייפה והצעתי לה שתלך לנוח. השכבתי אותה על המיטה שלי, ולאחר מכן ישבתי לידה ושוחחתי בטלפון עם אמו של החתן שלי.
"בסוף השיחה אמרתי לה שויקה נרדמה וניתקתי את הטלפון, רציתי להיכנס למיטה לנוח לידה, ואז ראיתי אותה עם שפתיים כחולות ולא היה לה דופק. הבנתי שהיא ללא רוח חיים. הזעקנו אמבולנס, הצליחו להחזיר לה דופק ופינו אותה לבית החולים. אחרי ארבעה ימים ללא הכרה, היא נפטרה. מההתחלה הרופאים אמרו לי שהמוח שלה על אפס, לא קולט שום תרופה ואין סיכוי שהיא תצא מזה".
צריך להמשיך
בשבוע שעבר עברה תמר צינתור, וכעת היא מתאוששת בביתה. הגוף פצוע, וגם הנפש. נותרה לה נכדה אחת והיא יושבת עימה. "אני מנסה להיות חזקה, אבל הגוף חלש. אני חייבת להחזיק מעמד, בגלל הנכדה שלי. באחת הפעמים, כשמצבה של ויקה הידרדר והיא היתה בטיפול נמרץ, היא אמרה לי: 'אמא, תבטיחי לי שלא תעזבי את הבת שלי', הבטחתי לה, ואני בן אדם שמקיים הבטחות. אני משתדלת להיות חזקה בשביל הנכדה שלי.
"החינוך הקומוניסטי, הקשה והקפדני שאבי העניק לי, עוזר לי כעת להחזיק את עצמי ולא להתמוטט. אבא היה ראש המפלגה הקומוניסטית במפעל שבו עבד, הוא היה איש קשה מאוד, גאה וחינך אותנו להתמודד עם קשיים. הוא נפטר מסכרת לאחר שבשנים האחרונות כרתו לו את הרגליים.
"אפילו המחלה הקשה לא ריככה אותו, הוא הסתגר בחדרו כדי לא לחשוף את נכותו, ומיעט לצאת ממנו. הנכדה שלי הכירה אותו כ'איש בחדר הסגור'. הוא נפטר בגיל 80, בידיים שלי. לעיתים אני צוחקת עם הנכדה שלי על הבדלי החינוך שאני קיבלתי ושהיא קיבלה. אבל בתוך תוכי אני יודעת שחינוך שלו הוא זה שעוזר לי כעת להחזיק את עצמי עם הראש מעל המים ולא לטבוע".
