בשבת הקרובה יצוין ה"בליינד דיי", יום ההזדהות עם עיוורים ולקויי ראייה בישראל. הסלוגן של היום המיוחד שחל בכל שנה ב6.6 הוא "תעצמו את העיניים – ותראו!", כדי לתמוך גם באלו שלא רואים 6/6. אחת מתוך רבים שסובלים מלקות ראיה כלשהי היא ליאל קסה (17) תלמידת תיכון באולפנת בני עקיבא הדר גנים בפתח תקוה, אשר סובלת ממיופיה, או במילים אחרות קוצר ראיה, אך באופן חמור.
אלא שעצם העובדה שליאל מתפקדת כמו כל נערה אחרת בגילה מלבד הראיה, זהו נס. "במהלך ההיריון רופאים המליצו להורים שלי לעשות הפלה בגלל בעיה בריאותית ובגלל שכבר היו להם תשעה ילדים", מספרת ליאל. "ההורים שלי סירבו ואמרו שאם אני צריכה למות, ה' צריך להחליט ולא הם. נולדתי 500 גרם בחודש חמישי, כמו משקל של קופסת גבינה. הרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות, וברוך השם אחרי כמה חודשים בפגיה שוחררתי הביתה וההורים שלי ממש הרגישו שנעשה להם נס".
"בגלל שנולדתי מוקדם התפתחות הראיה שלי הייתה לקויה. בתור ילדה צעירה הייתי בהתחלה עם רטייה על העין, משקפים עבים ובגיל 4 עברתי ניתוח לתיקון פזילה ממנה סבלתי. מאז אני מרכיבה משקפיים".
איך הלקות משפיעה עלייך?
"מאוד קשה לי לראות ממרחק, בעיקר בחושך ועוד יותר במקומות שאני לא מכירה, אז אני צריכה להתקרב יותר כדי לזהות אנשים או עצמים מסוימים ולפעמים אני נעזרת בחברות שלי או במשפחה. בימים האלו אפשר לומר שאני חווה את אחד הקשיים הגדולים יותר, כשמרבית מהחברות שלי מתחילות לגשת ללימודי תיאוריה ושיעורי נהיגה, ואני יודעת שבגלל הלקות שלי לא אוכל להוציא רישיון. זה מאוד מתסכל".
וכיצד את מתמודדת עם המגבלה בבית הספר?
"בכיתה אני יושבת בשורה הראשונה ואני מצלמת מהלוח בטאבלט שלי וכך אני יכולה להגדיל את מה שכתוב. אם מחלקים דפים בכיתה בגודל של A4 אז אני צריכה להגדיל אותם. בתקופת הקורונה הלמידה מרחוק וההתמודדות עם הזום הייתה לי קשה מאוד. לא הצלחתי לראות את התרגילים במתמטיקה כשהמורה תרגלה עם הכיתה וזה מאוד הקשה עבורי את ההבנה. חששתי שאני הולכת להיכשל ושכל העבודה שעשיתי והתאמצתי לאורך השנים פשוט ירדה לטמיון. מצד שני, קבלתי חיבוק גדול מהחברות ומהצוות".
איך מגיבה הסביבה ללקות שלך?
"אף פעם לא הרגשתי חריגה או משהו כזה. תמיד עזרו לי. אני עטופה בחברות טובות ויש לי קשרים טובים עם בנות באולפנה ומחוץ ללימודים. אני מרגישה שהחברות והצוות תומכים בי ועוזרים לי לממש את היעדים שלי, להצליח, להוציא תעודת בגרות טובה. כל אנשי הצוות בבית הספר נותנים את הנשמה שלהם ועוזרים באהבה ענקית".
אילו צדדים חיוביים את לוקחת איתך בעקבות הלקות?
"אני מרגישה שדווקא הלקות נותנת לי להרגיש חזקה יותר, בגלל שאני מתמודדת בכל יום עם הלקות אני יודעת שיש לי יכולות חזקות להתמודד גם עם דברים אחרים. אני מרגישה גם שאני יותר פתוחה לקבל אנשים, פחות שופטת אותם".
במקביל ללימודים שמעסיקים אותה בימים אלו, ליאל אהבת לשיר ("בבית ולחברות") ולכתוב שירים, בינתיים למגירה. "כתבתי כבר למעלה מ-20 שירים. זו דרך שבא אני מבטאת את עצמי וגם השירה נותנת לי ביטחון", היא אומרת.
מה החלום שלך?
"לפתח את עניין המוזיקה. אולי אוציא שיר בקרוב. מי יודע".
איזה מסר את רוצה להעביר לבעלי לקויות ראיה או לקויות בכלל?
"הלקות אמנם מגבילה אותנו במספר דברים אבל אנחנו יכולים לכפות על זה בדרכים אחרות. אל תפחדו להיות מי שאתם. ולכולם אני רוצה לומר שתמיד שנאתי את המושג קבלת השונה, כולנו שונים במשהו, לכולנו יש חסרונות ויתרונות, החיסרון שלי הוא לקות הראיה, אבל אני רוצה שתפתחו את העיניים והלב אל האנשים שסביבכם ותהיו רגישים למי שנמצא לידכם, תהיו קשובים, תראו אותם ואת הלב שלהם".
צוות בית הספר בו לומדת ליאל התייחס אף הוא לסיפורה לקראת ה"בליינד דיי". הרב אמיר סנדלר ראש אולפנת בני עקיבא הדר גנים אמר: "כשאני פוגש את ליאל אני מבין לעומק מה המשמעות של המשפט 'אין דבר העומד בפני הרצון'. ליאל פשוט לא מוותרת למרות הקושי הפיזי ומצליחה לעמוד בהצלחה רבה בכל המשימות הלימודיות , פעילה חברתית גם באולפנה וגם מחוצה לה.
"אין שבוע שליאל לא נכנסת לחדר שלי עם עוד רעיון או יוזמה במטרה לעזור לסביבה. היא לעולם לא מוותרת ועושה את הכל מתוך שמחת חיים גדולה עם חן ונעימות שמיוחדים לה. כראש אולפנה אני מרגיש זכות גדולה להיות מנהל של תלמידה כמו ליאל" .
ציפי גולדרינג, המחנכת של ליאל באולפנת בני עקיבא הדר גנים הוסיפה: "ליאל המקסימה מהווה סמל ודוגמה לתלמידה שאפתנית שלא מוותרת לעצמה, על אף הקושי היא מתקדמת בצורה נפלאה. היא לא מהססת לבקש עזרה ומקבלת אותה בשמחה עם הרבה הכרת תודה, אני מרגישה זכות גדולה ללמד וללמוד ממנה".
