הגיבורים הגדולים של משבר הקורונה הם ללא ספק הצוותים הרפואיים, שסיכנו את חייהם במלחמה בנגיף. אם בבית מסוים התגורר איש צוות, לווה החשש לשלומו, לצד גאווה רבה. אצל ההורים אבי ואורלי דסקל בשכונת כפר גנים פתח־תקוה המינון היה גדול פי ארבעה, אחרי שכל ארבע בנותיהן התגייסו למלחמה בנגיף.
האחיות דסקלהאחיות דסקל
האחיות דסקל
(צילום: מד"א)
תכירו את יונת (29), נועה (27), אוריה (24) ושיראל (21), שהחלו את מערכת היחסים שלהן עם מד"א כבר בהיותן בגיל 15 כשבחרו להתנדב בארגון. שתיים מהן עובדות בו באופן קבוע, ואילו השתיים האחרות בחרו לחזור אליו כדי להתגייס לסייע לחולים ובמשבר שטרם ברור אם עזב אותנו או צפוי לחזור בכוחות מחודשים.

אירוע מכונן

אוריה, עובדת סוציאלית שהוצאה לחל"ת, ונועה, סטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית, עוזרת מחקר ועובדת בעבודות מזדמנות בימים כתיקונם, עזבו את דירתן המשותפת בירושלים וחזרו לבית ההורים. השתיים חברו לשיראל, שהשתחררה זה מכבר מצה"ל והחלה לעבוד במד"א כמדריכת קורסים. בטרם משבר הקורונה היא תכננה לטוס במסגרת משלחת לוחמים ללא גבולות, ולאחר מכן להמשיך לטיול בדרום אמריקה.
יונת הבכורה ובעלת הנסיון הרב במד"א, למרות גילה הצעיר יחסית, שימשה כמפקדת "כח דסקל". היא היחידה מבין האחיות שלא שבה לבית הוריה כיוון שהיא מתגוררת בביתה עם בעלה. מעבר להיותה בעלת תפקיד בכיר באגף המבצעים של מד"א ואחראית על אמבולנס המשאלות, היא מונתה לאור הנסיבות למנהלת מוקד קורונה שהיה אחראי על שליחת דוגמים לכל הארץ והחליטה לגייס למלחמה בנגיף גם את אחיותיה, נועה ואוריה.
"כשהתחילה הקורונה ראיתי שזה הולך להיות דבר גדול", אומרת יונת. "הייתי חלק מהמון אירועים גם בצבא וגם במד"א, כמו הסלמות ומלחמות. הרגשתי פה שאנחנו בפני אירוע בקנה מידה עולמי שלאף ארגון לא יצא עדיין לעסוק. הבנתי שהדבר הזה הולך לשנות את כל פני החברה וחשבתי שהאחיות שלי צריכות להיות חלק מזה. התחלתי באוריה והמשכתי לנועה אחרי שהסברתי לה שמכניסים סטודנטים לרפואה לקחת דגימות".
האחיות שוכנעו. אם לא די במרחק שהצטמצם בינן פיזית, גם בעבודה עצמה היה ממשק בין רובן. שיראל ואוריה שימשו כמוקדניות במוקד שקיבל את השיחות הראשונות מתושבים שביקשו להיבדק, ואילו יונת ניהלה את המוקד שמעליו בסולם ההיררכיה. "בוא נאמר שלפעמים ההליך הבירוקרטי הפך לקצר יותר", מספרת אוריה. "נועה הייתה חלק מהמעגל הרחוק יותר והייתה זאת שדחפה את המטוש לאלו שאישרנו להם להגיע למתחמי 'היבדק וסע'".
איך הקורונה והעבודה עצמה השפיעה על הקשר ביניכן?
אוריה: "חיזקה את הקשר בינינו. בכל זאת הנגיף 'אילץ' אותנו להתאחד שוב אחרי שיצאנו מהבית, כל אחת בגלל השלב בו היא נמצאת בחיים".
יונת: "בסוף אני חושבת שיש משהו מאוד נחמד, נעים ומרגש שכולנו עושות אותו דבר ומתחברות דרך משהו מאוד מסוים".
שיראל: "תמיד היינו אחיות טובות עם קשר מיוחד שאין בהרבה משפחות, אבל פה פתאום נהיה לנו עוד נושאי שיחה משותפים או נושא יותר נכון".
איך ההורים קיבלו את העובדה שכולכן התגייסתן למשימה?
יונת: "הם היו בלחץ. עליי פחות כי נראה לי שהתרגלו לזה, אבל אני חושבת שברגע שהכנסתי את אוריה ונועה הם הבינו כבר את הסיטואציה. לא הייתה ברירה".
אוריה: "אמא פולניה אז היא הייתה גאה מאוד. גם אבא היה גאה אבל הוא רומני אז שם זה פחות מורגש".
האחיות דסקל ואימןהאחיות דסקל ואימן
האחיות דסקל ואימן
(צילום: פרטי)
לא פחדתן לצאת למשימה הזו כשכל האזרחים או רובם ספונים בבתים מחשש להידבק?
נועה: "היו חששות, אבל מאוד רציתי לקחת בזה חלק. הרגשתי חובה כי זה משהו שאני שואפת לעסוק בו בעתיד. לכן אם יש לי את האופציה לעזור ולתת מעצמי במלחמה הגדולה והמפחידה נגד הקורונה, אני לא יכולה לעמוד בצד".
אוריה: "היה קצת חשש כי בכל זאת בהתחלה דיברו על בידוד וכשאתה במד"א ושומע על זה כל היום, זה משפיע קצת. אבל שמרנו על הכללים גם במוקד, אם זה בחיטוי, בשמירת מרחק ואיסור התקהלות של למעלה מ־10 מוקדנים".
יונת: "החשש מהידבקות לא הפחיד אותי בכל הקשור לארבעתנו. הכנסתי אותן אחרי שיצאתי לבידוד כי באתי במגע עם חולה מאומת ועדיין חשבתי קדימה".

דאגה לסבתא

אחד הקשיים בעבודה הרפואית בתקופה המאתגרת היה המחסור בשעות שינה שהוביל לתשישות. "היו משמרות שהתחלתי בשש בבוקר ולפעמים נשארתי עד שלוש בלילה", מספרת יונת. "בעלי הוא פרמדיק, כך שגם אותו כמעט ולא ראיתי. קניות היו על הדרך, ממש עצירה קטנה כדי לקנות חלב כדי שיהיה קפה בבית. בגדול החגים לא היו חגים והשבתות לא היו שבתות".
באילו עוד קשיים נתקלתן?
יונת: "בסיפורים המאוד כואבים של אנשים ובהבנה עד כמה המדינה מבודדת. בימים כתיקונם אני נוסעת לפני ערב פסח בדרכים והכל פקוק. הפעם ראיתי כבישים נטושים, וזה שבר לי את הלב".
אוריה: "אני חושבת שהקושי היה לשמוע את הלחץ של האנשים שהיו בצד השני של הקו. עבדנו לפי פרוטוקולים מסודרים, אבל התסכול של מי שלא עמד בקריטריונים הופנה אלינו - המוקדנים. בהתחלה זה נשמע נורא מלחיץ עם תיאורים של מה שקורה במדינות אחרות, והיו לא מעט אנשים שביטאו את התסכול שלהם בכעס ובקללות. לא נעים".
שיראל: "אני חושבת שזה היה יותר אינטנסיבי ממה שאני רגילה. עשיתי שבתות, לילות ומשמרות ארוכות, אבל התגברנו".
לצד הקשיים שהזכירו האחיות במהלך השיחה, עלה קושי גדול במיוחד והוא המרחק שנאלצו לשמור מסבתא יפה (רפאלי), שמתגוררת באותו בניין בו גרים ההורים. מתוקף היותה בסיכון הן נאלצו להתנהג בהתאם. כלומר, ללא חיבוק או נשיקות לדמות הנערצת עליהן.
נועה: "נורא דאגנו והשתדלנו לשמור עליה כמה שאפשר. לא להתקרב אליה, תמיד לחטא את עצמנו וזה קשה עד עכשיו, למרות התחושה שאנחנו מאחורי זה. היא חלק מאוד חשוב מאיתנו ואנחנו מאוד אוהבים אותה. ניסינו לעטוף אותה כמה שיותר בצמר גפן ואנחנו רוצות שהיא תישאר איתנו עוד הרבה זמן ולא שאיזה וירוס ייקח אותה".
יונת: "הרבה אנשים אומרים כמה סבתא חשובה להם, אבל אצלנו זה ממש חלק מהמשפחה הגרעינית המאוד מצומצמת. זה היה הפחד הכי גדול, אבל בתוך כל הטירוף מצאתי זמן להגיע לבניין והיא יצאה למרפסת שבקומה הראשונה ואמרתי לה שלום. זה גם החלק העצוב בדבר הגדול הזה".
שיראל: "היא האדם שהכי קרוב אלינו, ואם כולנו אמרנו כנראה שיש בזה משהו. באמת עשינו את כל מה שאפשר כדי להגן עליה כי כולנו נפגשנו עם עשרות אנשים, כשנועה עוד בודקת את אלו שייתכן וחלו".
איזה דבר חיובי אתן לוקחות איתכן מהתקופה הזו?
יונת: "כשתלו את הדגלים של מד"א ביום העצמאות, נסעתי בכביש, ראיתי אותם וזה נתן תחושה מדהימה. הרגשה שאנחנו לא לבד ואזרחי המדינה איתנו. אנשים מבינים מה עובר ומה קורה. גם הכפיים במרפסות חיממו את הלב".
אוריה: "התרגשתי כשהמוקד נסגר כי זה נתן את האות שבאמת יש הקלה. היינו מוקד שנפתח לשעת חירום, וברגע שסגרנו חזרתי לעבוד. זה הרגיש טוב ושדברים מתחילים להסתדר".
נועה: "אני חושבת שהאווירה הטובה בין כולם. בין אם זה הצוות שבודק או אלו שבאים להיבדק. כולם הרגישו שותפות גורל ורצון לעזור ולסייע. אנשים מהיישוב הביאו אוכל ותרומות שונות. זה הוציא צדדים מאוד יפים".

גל חוזר?

בזמן שהמדינה משחררת את המשק ובקרב התושבים קיימת אווירה כי המשבר מאחורינו, מומחים רבים חוששים מחזרה של גל שני. מה חושבות על כך האחיות?
יונת: "אני חושבת שיהיה גל שני, השאלה הגדולה האם הוא ייראה כמו הראשון. אני מודה שלא הייתי בטוחה שמד"א יצליחו בכל דבר שעשו כי זה היה בערך כמו להאיץ מ־0 ל־200, כך שגם אם יהיה גל שני אני בטוחה שנצליח להתמודד איתו".
נועה: "אני פחות יכולה לעזור בזה, צריך לשאול את הבכירים יותר".
אוריה: "אני מניחה שיהיה, יש תחושה כזאת, רואים מה קורה ברחובות. אני למשל מתניידת בתחבורה ציבורית וזה מצוין שבאוטובוס התירו עד 20 איש, אבל בתחנה עצמה גם אם היינו רוצים אין מקום לשמור על שני מטר".
שיראל: "אני באמת לא יודעת. אני יכולה להתפלל ולקוות שלא יהיה".
איפה נמצא אתכן במידה והמצב יתדרדר שוב?
נועה: "לא יודעת, עוד מעט אני חוזרת לירושלים אז כנראה ששם".
שיראל: "כנראה באותו מקום. עונה ביחד עם אוריה לטלפונים לאנשים שצריכים בדיקה".
אוריה: "אני דווקא מקווה שלא יוציאו אותי לחל"ת. לא מזמן סיימתי את התואר שדי השקעתי בו כדי לעבוד בתחום. מד"א זה סוג של אהבת נעורים, אבל אני מאוד אוהבת את העבודה שלי ואשמח להישאר בה".
יונת: "שוב בלי שעות שינה. זו העבודה שלנו. כל דבר שהוא לכיוון החירום אנחנו שם. זה מה שאנחנו יודעים לעשות ואני באמת בסדר עם זה. היו חלקים שבאמת נהנתי. קיבלנו המון מתנות וסרטוני וידאו מאנשים וזה עשה טוב בלב. גם פינקו אותנו באוכל טוב. בוא נאמר שאם כל המדינה חושבת שצריך להיכנס לכושר אחרי הקורונה, לא רוצה לומר מה אצלנו".