קרן שמואל (47): "לעיתים העומס עצום"
"אני אחות במשך 20 שנה, מתוכן 10 שנים בבית החולים. היו תקופות שנתקלתי בעומסים, אבל לא ברמה הזו. עם זאת, העומס שונה. יש חולים שאתה מדבר איתם ופתאום מצבם מתדרדר במהירות. היינו צריכים ללמוד לעבוד אחרת, אנחנו כבר לגמרי מיומנים בזה. לעיתים העומס עצום, יש חולים סיעודיים יותר, הטיפול ממושך יותר, ולכן אנחנו עושים חלוקת עבודה שהיא קצת שונה.
קראו גם:
"למרות זאת, מאז שאני כאן לא נתקלתי בבקשה של חולה שלא טופלה. לעיתים יש מקרים קריטיים של פעולות להצלת חיים, ואז הצוות מתמקד יותר בהן, אבל אנחנו תמיד מנסים לגבות ולהשאיר לפחות איש צוות אחד שיוכל לתת מענה לבקשות של יתר המטופלים.
"המשפחה כולה מבינה את החשיבות, ואם יש אפילו שעתיים בשישי-שבת שאני צריכה להקדיש לעבודה, אז הם יודעים לא להפריע לי. גם הסביבה הקרובה מפרגנת ואני מקבלת תגובות כמו 'תשמרי על עצמך', 'איזו אלופה' ועוד. אני סומכת על משרד הבריאות והיחידה למניעת זיהומים שעושים את הכי טוב כדי שהצוות יישאר בריא, ואני עובדת על פי הנהלים כך שאין לי שום חשש לעבוד במחלקת קורונה.
"מה שכן, בהתחלה לא חששתי גם מהמחלה עצמה ואמרתי 'מקסימום שפעת', אבל לצערי הרב: עד שאתה לא רואה בעיניים, אתה לא יכול להבין את גודל הסכנה. המחלה הזו היא משהו שאנשים לא הכירו, יש המון מוות. אנחנו יודעים לטפל במקרים כאלו, יודעים להפוך את סוף החיים למכובדים. אבל המהירות שבה זה קורה קשה מאוד, במיוחד לאנשי הצוות הצעירים יותר. אנחנו רגילים שהמטופל ומשפחתו במרכז, אבל כרגע יש הגבלה של מבקרים ולא פשוט שהמטופלים כמעט לבד וללא יקיריהם.
"מצד אחד קשה לנו שמתקשרים המון, אבל מצד שני אני מבינה ומעריכה את המשפחות. לכן אני משתדלת לבצע עוד שיחת טלפון, עוד תיאום ציפיות, לראות מה הם צריכים, ולעזור כדי שיהיו פחות בחרדה ובלחץ".
אנה קופמן (47): "מחלה קשה ומפחידה"
"התקופה הזו אינטנסיבית מאוד. אנחנו מגיעים למתחם קורונה ואף פעם לא יודעים איזה יום יהיה לנו, למה עלינו לצפות, אילו חולים נקבל, ואיזו דינאמיקה תהיה. כולנו מוסיפים שעות, משמרות. צריך לתת מענה גם בטיפול נמרץ קורונה וגם בטיפול נמרץ כללי כי בכל זאת יש עוד חולים במחלות אחרות. לשמחתי, אנחנו מקבלים תגבור מצוותים מצויינים שמגיעים ממחלקות אחרות ועושים זאת בלי פחד ועם המון מוטיבציה.
"אנחנו עובדים קשה, מבלים שעות ארוכות עם מסכות, עם סרבלים, עם כל המיגון, יוצאים עם סימנים על הפנים. זה לא קל, אבל אני חושבת שלהוציא את העייפות הפיזית, יש גם קושי נפשי כי אנחנו חווים הרבה חוויות לא נעימות. נכון שיש מקרי מוות בטיפול נמרץ הכללי, אבל חולי קורונה מתים יותר. היו כאן ימים שראינו מוות לא פעם, ולא פעמיים ביום, וזה קשה מאוד לצוות. אנחנו רגילים להציל אנשים, לשחרר אותם לשיקום ולתת להם הזדמנות לחגוג את לידתם מחדש. אבל פה, למרות שיש אנשים שעוברים לשיקומים, יש גם מספר גבוה של מתים.
"במהלך 25 שנותיי כאחות היו ימים קשים כמו בשפעת החזירים, אבל אין מה להשוות. זו לא שפעת, זו מחלה מפחידה וקשה. יש לנו משפחה שלמה ששוכבת אצלנו. הגיעו אלינו נשים צעירות, בריאות במהלך היריון. אחת מהן בשבוע 30 עם קריסה נשימתית.
"אני מגיעה הביתה ויש לי משרה שנייה. בגלל שאני אחות אחראית בטיפול נמרץ קורונה, אנשי צוות מתקשרים אליי בערב ומשתפים אותי בחוויות שלהם, וגם קצת בוכים. ראיתי אח מאוד מקצועי, עם אופי של גבר קשוח, שהיה עם דמעות בעיניים. הוא היה צריך להרדים ולהנשים חולה שכמה דקות לפני כן ניהל איתו שיחת נפש. זה משאיר צביטה בלב. הייתי רוצה לומר שאנחנו מתקרבים לסוף, אבל אני עדיין לא רואה את זה לפי כמות החולים כאן. למרות זאת אנחנו לא מאבדים תקווה וממתינים לבשורות טובות".
ויקי יאסני־רז (33): "עושים מה שאפשר"
"תמיד יש עומס ותמיד יש עבודה קשה, גם לפני כן בטיפול נמרץ, אבל כאן העבודה אחרת. אופי המטופלים אחר כרגע. הם צעירים, בלי מחלות רקע קלאסיות של מכונות לב-ריאה, שמצבם מתדרדר במהירות. אפשר לומר שהקורונה מצליחה להפתיע את כולנו. אנחנו לומדים אותה ולומדים את שגרת היום-יום כל הצוות ביחד. אנחנו עובדים יותר, נותנים כתף איפה שצריך וכולם נרתמים.
"כל הסביבה הקרובה מעריכה את העבודה הקשה, כולם שואלים אם המציאות דומה למה שרואים בחדשות. אני עונה שהם באמת מטופלים קשים, באמת מאתגרים אותנו, ואנחנו עושים כל מה שאפשר. בעיניי הקושי הכי גדול אלו תנאי העבודה במחלקה. המסכות והלבוש שאתה מזיע בו, קשה לך לנשום בזה, ואתה לא יכול להיות עם זה שעות על גבי שעות. קשה גם לראות את הביקורים השונים, הקצרים והמתואמים מראש שנכפים על המשפחות, בניגוד לזמנים אחרים ומחלקות רגילות שהן יכלו לשהות ליד יקיריהם.
"כל אחד כאן הוא עולם ומלואו. זה אמנם נשמע מאוד קלישאתי, אבל החולים צעירים, וכל אחד זה מישהו שאתה עובד בפול גז כדי שיחזור הביתה, לא לנכדים אלא לילדיו הקטנים. כמובן שיש מקרים שחוזרים איתם הביתה וגורמים לפרוק לבן הזוג או למשפחה, אבל למדתי לעשות את ההפרדה בין העבודה לבית. אי־אפשר לקחת את המטען הרגשי הזה הביתה באופן קבוע, אחרת נשברים מהר.
"עם זאת, יש הרבה רגעים מרגשים. חוץ מהחולים שמחלימים שזה מובן מאליו, אני חושבת שהכי מרגש זה לגרום לבן משפחה שנרתע תחילה לגעת במטופל, לשים את ידו עליו ולומר לו: 'זה בסדר, אתה יכול לגעת בו'. כשאתה רואה את המבט אחר כך זה מדהים בעיניי. אי־אפשר להסתכל על חולה רק כמספרים שרצים במכשירים ובמדדים, אלא רואים את כל המכלול ואת המשפחה שלו.
"אני חושבת שמוקדם לדעת אם סוף המגפה כבר כאן. התקווה שלי היא שכן, ושהחיסונים יחזירו אותנו לחיים. אני מאחלת לכולם רק בריאות".
