זה ההדר השקט של מיכאל גולדמן גלעד שתופס מיד את תשומת הלב. כבר בטלפון, במילים הראשונות שהחלפנו, היה בהם נימוס אחר, קשב אחר, איפוק. והיה בהם סדר. "אני מספר לך את הגיהנום בקיצור", מיכאל התנצל. הוא קיצר ודילג, כי אין מספיק זמן בעולם שיאפשר לתאר את כל רגעי האימה והפחד. גם לא רגע אחד בודד של נער שמתחבא עם חבריו לדרגשי צריפי בירקנאו הקשים בעומקו של מתבן, כשפתאום ראש של נערה בלונדינית מגיח מולם - ומחשבה מהירה מפלחת את מוחו ומטעינה את הגוף בחשמל, כי הנערה הזאת יכולה להיות מלאך אבל עלולה להיות גם מי שתוביל אל הסוף. ובכל זאת מיכאל מתאר בקיצור את תולדות הגיהנום שלו, וכמו חוקר המשטרה המצטיין שעוד יהיה שנים אחרי רגע האימה ההוא, הוא מניח ביננו, בסלון הבית שלו בגבעת שמואל, דוח זוועות שבסופו גם חיים. חיים עם משמעות.
הוא בן 94. נולד בעיר קטוביץ' בפולין המערבית, שלזיה. הגיהנום שלו הגיע עד אושוויץ והמשיך להשאיר סימני כאב ואובדן לאורך ולרוחב אירופה, בין מחנה העבודה בכפייה, רכבת המשא וההימלטות אל השלג.
בינואר 1945 הוצא לצעדת המוות. ביום השלישי ראה בצידי הדרך נשים מאחד הכפרים עומדות ובוכות והחליט מיד לברוח. יחד עם שני חבריו מברלין הם קפצו לתוך השלג. קוברים בלובן הקפוא את הפנים כדי להטעות את חיילי ה-SS הגרמנים. כשעברה אותם השיירה הרימו את הראש ומיהרו לבית הראשון שראו, לא יודעים מי גר בו ומה מחכה להם שם.
חיכתה להם שם סטפה, הנערה הבלונדינית שגילתה אותם. "ההורים שלי החליטו להציל אתכם", היא אמרה להם והגישה כד חלב חם ולחם. במשך עשרה ימים הסתתרו ככה, סטפה ורגינה אמה דואגות להאכילם עד שבתום היום העשירי הגיעו החיילים הרוסים וכבשו את הכפר.
אחרי המלחמה הגיע לתל אביב וב-1949 התגייס למשטרה. מהתחלה נמשך לחקירות. 11 שנים באגף החקירות במטה הארצי עד שלא יכול היה יותר. המשכורת הצנועה של המשטרה לא הספיקה לחוקר המצטיין שהיה כבר צריך לפרנס אישה ובת וילד נוסף שעמד להיוולד. כשאדולף אייכמן נתפס והובא לישראל החליט לשוב ולהתגייס למשטרה.
את תקופת עבודת החקירה ביחידה 06 המיוחדת שלקראת המשפט מיקי זוכר היטב. 12 החוקרים שהופקדו על המשימה גבו במשך תשעה חודשים עדויות מניצולים, מעדי ראייה, מכל מי שאפשר היה לקבל ממנו מושג מה קרה באירופה תחת הנאצים.
אתה חקרת את אייכמן?
"כן, אבל לא רק אני. היו עוד חוקרים שחקרו. בגלל שידעתי גרמנית זה נתן לי יתרון מולו אבל צריך לציין שזה היה יותר תשאול מאשר חקירות. ההוראות שקיבלנו היו שאסור להרים עליו את הקול כדי שהוא לא יוכל להגיד בבית המשפט שהפעלנו עליו לחץ".
בתום החקירות ביקש ממנו גדעון האוזנר, התובע מטעם מדינת ישראל, להיות העוזר האישי שלו. "לא ציפיתי לזה אבל לא יכולתי להגיד לא. ישבתי לידו לכל אורך המשפט. כשהסתיים ההליך המשפטי ובית המשפט העליון דחה את הערעור של אייכמן החליטה הממשלה לבצע את גזר הדין באותו יום. אני הייתי אחד משני קציני המשטרה שנשלחו להיות עדים בזמן התלייה של אייכמן. אני זה שחתמתי בפרוטוקול שתהליך ההוצאה להורג התנהל לפי הפרוטוקול. הייתי גם עד מטעם המשטרה לשריפת גופתו של אייכמן בחצר בית הכלא ביפו ומטעם המשטרה עליתי על הספינה שיצאה ללב ים עם הכד ובו אפרו. שטנו מרחק של 6 מייל מחוץ לגבול הימי וראש שירותי בתי הסוהר ואני פתחנו את הכד ופיזרנו את האפר. אני זוכר את התאריך עד היום. ה-1 ביוני 1962. כשפיזרתי את האפר אמרתי 'כן יאבדו כל אויבך ישראל' משירת דבורה".
איך הרגשת ביום הזה?
"לא הרגשתי רגש של נקמה. הרגשתי שנעשה צדק מול איש אחד. אחד בלבד".
בתום משפט אייכמן השתחרר מיכאל מהמשטרה אבל התגייס לשרת שוב את המדינה. הפעם בסוכנות היהודית שבה עבד 34 שנים. הוא הקים את המרכז הכללי לשליחות בעולם ויצא למסעות ומשימות על הגלובוס. "תמיד אני מרגיש שליחות", הוא אומר. במשטרה, בסוכנות היהודית, והיום במועצת יד ושם, בהנהלת מוסד ביאליק, בוועדה לחסידי אומות עולם. אני אמשיך לעשות למען ישראל כל עוד אוכל".
לפני שלוש שנים הוזמן להרצות על משפט אייכמן בבית הספר הגבוה לקציני משטרה בברנדרבורג. מפכ"ל המשטרה אז היה רוני אלשיך אישר לו לצאת במדים. "כשנכנסתי לאולם", הוא מספר. "450 שוטרות ושוטרים גרמניים עמדו ומחאו לי כפיים. חשבתי על עוצמת הרגע הזה והמשמעות שלו. את העם היהודי אי אפשר להשמיד. אנחנו צריכים להיות חזקים אבל אנחנו חייבים להיות גם יותר מוסריים ולהישאר בני אדם".
