כשקרן דבח קיבלה את הפנייה לפני כשנה וחצי, היא לא היססה אפילו לרגע. "האם תסכימי ללוות חטופים ששבו והגיעו לבית החולים שיבא?" נשאלה, ומיד ענתה בחיוב. "זה התאים לאופי שלי," היא מספרת. "האתגר לעסוק במשהו קצת אחר, עם כל הקושי וחוסר הוודאות, היה אתגר שקודם כל גרם לי להסכים".
עם ניסיון של 40 שנה כאחות, מתוכן יותר מ-20 שנה כאחות אונקולוגית בבית החולים שניידר, קרן האמינה שיש לה את הכלים להתמודד עם המשימה המורכבת. אך היא מודה שליווי החוזרים מהשבי היה אתגר שונה לחלוטין. "אני לא חושבת שמישהו חווה מצב של שבי וחזרה משבי ברמה אינטנסיבית כזו, אחרי טראומה כה קשה," היא אומרת. "לגשת לאדם שחווה חוויה כזו מטלטלת היה לכולנו חדש, ללא מתווי פעולה, ללא הנחיות לבניית תכנית טיפולים."
למרות זאת, קרן התגייסה למשימה בהתנדבות מלאה. "אמרתי לעצמי שאני גמישה, אני אלמד, יש עוד אנשי מקצוע סביבי, אוכל לתת מענה לשבים בצורה הכי טובה שאפשר ואהיה זמינה עבורם מסביב לשעון," היא מספרת.
"להקשיב לשתיקות" - האמנות העדינה של ליווי פדויי שבי
בתפקידה החדש, ליוותה קרן את החוזרים מהשבי מיד עם הגעתם לבית החולים. היא נדרשה להתמודד עם סיטואציות רגשיות מורכבות, הן בפן האישי והן בהתמודדות עם הרגישות הרבה והמשקעים הרגשיים והנפשיים שליוו את השבים.
עם הזמן, למדה כיצד להתנהל מול מטופלים שחזרו מהשבי. "במה לגעת, במה לא לגעת. יש פעמים שהשתיקות מספרות המון, יש פעמים שהם אומרים 'די, עד כאן'," היא מסבירה. "הטיפול הכי חשוב היה להיות שם ולהקשיב, להכיל ולהגיד למטופלים שהם לא לבד."
חלק מרכזי בתפקידה היה יצירת קשר בין מערכת האשפוז לקהילה. "הדבר הראשון הוא לבנות מערכת אמון, מתוך הבנה כי השבים חזרו בחוסר אמון טוטאלי," אומרת קרן. "המשימה היא לטעת בהם אמון בסיסי באיש הצוות, שידעו שהם לא לבד והם יכולים לפנות אליי בהכל."
הגישה למטופלים הייתה, כדבריה, "עכשיו אתה נח וחוזר לחיים, לוקח הרבה אוויר ונשימה, זה הזמן שלך להחלים. אני שם בשבילך". פדויי שבי פנו אליה בצרכים מגוונים, מהתאמת מכשיר שמיעה ועד טיפולי שיניים. "הפעלתי את הקשרים שלי בקופה, אנשי מקצוע הגיעו במיוחד אל המטופלים לבדיקות, מדידות והתקנות. כולם התגייסו," היא מספרת.
קרן מדגישה את החשיבות של פיתוח קשר אישי עם המטופלים. "אני מביאה מעצמי, מספרת על המשפחה, כדי לשבור את הדיכוטומיה של מטפל ומטופל, לשבור את המחסומים". לעתים, היא מרגישה שהשבים רואים את הצוות הרפואי באופן שונה. "הם רואים אותנו לא כמטפלים, אלא כמי שהיו פה בזמן שהם היו מעבר להרי החושך, הם מביעים ללא מילים תחושה של 'אתה לא יכול להבין מה שעבר עליי'. התפקיד שלנו הוא להכיר בכך. לא חוויתי את מה שחווית, אבל אני כאן כדי להעניק לך הקלה".
"מגדלור של מקצועיות ואנושיות" - ההכרה והמבט קדימה
האות מנשיא המדינה מסמל את ההערכה העמוקה למסירותה ואנושיותה של קרן. היא מהווה מקור לגאווה והשראה עבור מערכת הבריאות כולה, ומייצגת את תמצית הערכים הנעלים של מקצוע האֲחָיוּת.
עם זאת, קרן עצמה נותרה צנועה. "הייתי נבוכה מאוד מהסיטואציה," היא אומרת. "קטונתי מול אלו שהיו שם, ביניהם מנהלי טיפול נמרץ בסורוקה, ומישהי שתרמה כליה. אני לא תרמתי כליה". היא מבקשת להדגיש שהיא מייצגת מערכת שלמה. "אני מייצגת את כולם, אחיות וצוותים נפלאים. בכל העשייה הזו לא היה בן אדם שהייתי זקוקה לעזרתו, ולא עזב הכל והתפנה לסייע לי. בתוך מערכת הבריאות הגדולה, ברגע שאמרתי את שמי ומי שאני מטפלת בו, כולם יצאו מגדרם לעזור, גם בשעות הקטנות של הלילה." היא מציינת במיוחד את קופת חולים כללית, בה היא עובדת שנים רבות: "הייתה נפלאה. רופאים, אחיות, הנהלה - כולם עשו מעל ומעבר".
כשנשאלת מדוע בחרה במקצוע, קרן עונה כי "נבחרים לתפקיד כזה. התפקיד של אחות הוא לעשות שינוי למישהו. אם לא באים לעשות שינוי, לא רק בריאותית, אלא לתת רווחה והקלה למטופלים - אז המקום שלך הוא לא שם."
"אף פעם לא עשיתי שום דבר בחיים כדי לזכות בפרס", מסכמת קרן. "גם כשטיפלתי בילדים חולי סרטן, לא הרגשתי שזה יוצא דופן. אני מרגישה ברת מזל ומוערכת מכל עבר. לדעתי אנשים העריכו את העבודה שלי גם כשלא הייתה קשורה לחוסן הלאומי. אנשים יודעים שאני נותנת את הנשמה, לא משנה איפה אני נמצאת. זו אני וכך חונכתי".
קרן ממשיכה לשמש כמגדלור של מקצועיות, אנושיות וערכיות במערכת הבריאות, ולהוות השראה לדורות הבאים של אנשי הרפואה והסיעוד בישראל.
מוגש מטעם כללית
