רק אהבה תנצח
''כי אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא''. נדמה כי זהו המשפט שמתאר יותר מכל את הלך הרוח עבור עשרות אלפי אימהות ויותר ששלחו את בניהן ובנותיהן לשדה הקרב, ונותרו עם דאגה בלתי נגמרת.
אחת מהן היא אורנה יוגב, מנהלת הסיעוד במרפאת קניון הכיכר בפתח-תקווה, של כללית במחוז דן פ"ת. לאורנה שלושה ילדים, הגדול שבהם הוא אילן המשרת בחיל השריון ונמצא מאז תחילת המלחמה בחזית.
"ההתמודדות היא מאתגרת בכל יום מחדש. כאמא אני מרגישה שהכול מונח על כתפיי. אני אמנם משתדלת לאזן את הבית ולשדר אופטימיות תמידית, אבל מאחורי הקלעים גם אני נשברת לא פעם. במיוחד היה לי קשה בשבוע הראשון".
במקביל לדאגה הבלתי פוסקת לבן בעזה, אורנה משקיעה את עצמה בתפעול שוטף של המרפאה. היא החלה לטפל גם במספר חטופים שחזרו מעזה, כשהמטרה בטיפול בהם הוא לספק מעטפת מלאה ותומכת, כולל הטיפולים וההדרכות הנדרשות.
"עם יד על הלב, אני חשה גאווה מטורפת. לא רק על הבן שלי, אלא על כל החיילים שיצאו למשימה הזו ונכנסו אליה כמו גיבורים אמיתיים".
ומה באשר לעתיד? יוגב מכריזה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אני לוקחת מהתקופה הזו את האנרגיות והמורל של הלוחמים והעם שלנו. לאורך הדרך, כדי לא לשקוע במחשבות, הייתי עסוקה בעשייה רבה, כולל טיפול בשבים מרצועת עזה שהייתה לי הזכות ללוות מקרוב. אמנם היו ועוד צפויים לנו רגעים לא פשוטים, אבל שוב עלינו לזכור שאין לנו ארץ אחרת. זוהי לא קלישאה, אלא המציאות".
אין רגע דל
המרחק מן הבית הוא האתגר הגדול ביותר עבור חלק ניכר מהמילואימניקים שנאלצו לעזוב בין רגע את הקן המשפחתי בדרך למשימות השונות למען הגנת המולדת. עבור ד"ר אור מילר, אורולוג במרפאת רוטשילד פתח-תקווה ובמרפאת אלון בראש העין, מחוז דן פ"ת כללית, מדובר בסוג של שגרה. כך זה כשמדובר במי שמשרת ביחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף, וכאחד שלקח חלק במסעות חילוץ מורכבים לטורקיה ובאירועי קיצון אחרים בארץ.
עם פרוץ הלחימה השאיר בבית את אשתו שני, גם היא נמנית על עובדי מערכת הבריאות כאחות במיון שניידר מקבוצת כללית, יחד עם 4 ילדים כשהקטנה חגגה לא מזמן שנה. עם פרוץ המלחמה ד"ר מילר נקרא לפקד על מערך הרפואה ביחידת חילוץ שמשימתה הייתה לתפוס כוננות למקרה של נפילות והרס מורכב כתוצאה מנפילות טילים בעורף. בהמשך, סופח לתאג"ד בגזרת החטיבה הצפונית של אוגדת עזה.
איך הייתה ההתמודדות עם המעבר החד לעולם הצבאי?
"האמת שההתמודדות העיקרית הייתה של המשפחה, פחות שלי. ברגע שאתה מגויס, אתה עסוק בעיקר בעשייה הצבאית. אני חייב לשבח את אשתי, שנדרשה לאורך התקופה להיות אמא ואבא. זה אומר להחזיק שגרת חיים עם 4 ילדים על כל המשתמע מכך. אני בהחלט מסיר בפניה את הכובע".
מה לגבי התפקיד במרפאה?
"אני משתדל להיות בקשר עם המרפאה מתי שמזדמן. בכל רגע שיכולתי להשתחרר ולו לכמה שעות מהמילואים, מצאתי את עצמי עובר במרפאה, ולו בכדי לעדכן מטופלים בתוצאות בדיקות, להפנות אותם לרופאים מקבילים ובכלל לראות שהם ממשיכים בשגרת המעקבים הרפואיים והטיפולים".
רואה כבר את 'היום שאחרי'?
"אני מגויס בשלב זה עד אמצע פברואר, אבל נחוש לסייע בכל משימה שאדרש לה. זה המקום לאחל לכל עם ישראל ולמשפחות היקרות שלנו שקט אמיתי וחזרה מהירה לשגרה, וכמובן ניצחון במלחמה הצודקת הזו".
עומדת על המשמר
אם מישהו היה זקוק להוכחה כי נשות ישראל יכולות לעשות הכל, קיבל זאת הלכה למעשה מאז אירועי 'השבת השחורה'. נשים מכלל המגזרים והאוכלוסיות נרתמו מהרגע הראשון, חלקן בעורף וחלקן בחזית - כשהן לוקחות חלק פעיל מהמאמץ המלחמתי.
כך עשתה גם אלונה אפגין, מנהלת סיעוד, במרכז לבריאות הילד גיורא של כללית באור-יהודה, השייך למחוז דן פ"ת. אלונה התגלתה כ'כסופר וומן' אמיתית. מדובר על פייטרית בלתי נלאית, לוחמת לשעבר בחיל התותחנים ושריונרית במילואימניקית שהייתה מהראשונות שזכו לקחת חלק פעיל בשדה הקרב, כולל תעודת הצטיינות חטיבתית אותה קיבלה לאור פועלה במערכות ישראל השונות.
היא בת 37, נשואה ואמא ל-2 המתגוררת ביישוב גבעת כח שבמועצה האזורית חבל מודיעין, מרחק קילומטרים בודדים מגדר המערכת. עם פרוץ המלחמה גויסה דרך פיקוד העורף כחברת כיתת כוננות ואבט"שים, כשהיא מופקדת בפועל על המילואימניקים שהגיעו לשמור על היישוב. "מצאתי את עצמי כמעט מדי יום ולילה מבצעת פטרולים ושמירות, לרבות בידוק ומתן אישורי כניסה לאנשים. פעם אחת אפילו הגיע אלינו אדם חשוד עד למחסום והתחיל לשאול שאלות חשודות. כשלא ענינו לו הוא פשוט עלה על האופנוע של וברח. מיד הפעלנו את מג"ב והטיפול בו התגלגל אליהם. זוהי רק דוגמה אחת שממחישה עד כמה חשוב כוח ראשוני שיוכל להגיב באופן מיידי לכל תרחיש".
מי החליף את מקומך בעבודה בזמן שנעדרת ממנה?
"באמת נעדרתי תקופה ארוכה של כמעט 50 יום. בזמן הזה אחת האחיות מונתה לסגנית שלי, בעוד שאני בעיקר הייתי זמינה לטלפונים".
לשאלה כיצד התמודדה עם הצורך לתמרן בין המשימות המבצעיות לחיי המשפחה, משיבה אפגין: "בעלי נדרש לקחת את המושכות, אבל הוא עשה זאת בהצלחה גדולה. בסופו של יום, צריך להסתכל על התמונה הגדולה ולהציב את מדינת ישראל בראש סדר העדיפויות. אני גאה לקחת חלק ועדיין מוכנה להקריב גם את החיים שלי אם אצטרך לטובת המדינה היקרה שלנו".
בשיתוף כללית מחוז דן פ״ת
