כשסטלה דטסקי (40), רכזת אי ספיקת לב (קריית אונו) וחדשנות במחוז דן פתח תקווה של כללית, נשאלת מדוע בחרה במקצוע הסיעוד, היא אינה מהססת לרגע: "הסיעוד טבוע במשפחה שלי". אמה עבדה 35 שנה כאחות בבית חולים מאיר מקבוצת כללית, למדה מיילדות ברוסייה ורק השנה יצאה לפנסיה, ואחותה הגדולה היא אחות בכללית בנתניה. "אמא וסבתא תמיד אמרו לי - כשיש תעודה של אחות, איפה שלא תהיי, תמיד יצטרכו אותך. לא תהיה לך דאגה מבחינת הכנסה ויציבות"
את המסלול המקצועי שלה החלה סטלה עוד בגיל צעיר, כשבחרה במגמת סיעוד בתיכון. "הייתי במחזור האחרון של אחיות מעשיות עם בגרות מלאה. היה ברור לנו שאנחנו הולכות לכיוון הזה, מגיל קטן ידענו שאנחנו הולכות ללמוד להיות אחיות, כי זה מקצוע מבוקש בכל מקום ותמיד יהיה כסף".
היא בוגרת לימודי סיעוד בשיבא ותואר ראשון במנהל מערכות בריאות מאריאל. לאחר שסיימה את לימודיה, הצטרפה סטלה לכללית לפני 15 שנה, כיום היא אחראית על כ-7,500 מטופלים עם אי ספיקת לב במחוז כללית דן פתח תקווה.
"אני מאוד מרוצה שהלכתי ללמוד את זה, הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים שלי", מדגישה סטלה. "ממליצה לכל מי שמתלבט, מעבר לזה שזה שליחות, מסירות ואהבה למקצוע, זה מקצוע לחיים. העבודה בקהילה נוחה בשל הגמישות. זה נותן לך את האפשרות ליהנות מכל העולמות - מהבית, משפחה, קריירה".
בתפקידה הנוכחי, סטלה אחראית על פרויקטים בתחום האחיות, בקרות לתיקים, הדרכות לצוותים, מעקבים למטופלים ולמרפאות, ומעבירה קורסים לאחיות כדי לקדם אותן מבחינת הקניית ידע וכלים. עבודתה מביאה לה סיפוק רב, במיוחד כשהיא רואה את השינויים שהליווי שלה יוצר בחיי המטופלים.
אחד המקרים המרגשים שהיא מספרת עליו הוא של מטופל צעיר יחסית, בן 55, שהגיע למעקב עם אי ספיקת לב מתקדמת: "הוא סבל מבצקות בכל הגוף, לא היה מאוזן והיה צמוד לבלון חמצן. הוא לא היה יכול להגיע לעבודה שלו. ישבתי והסברתי לו את הכללים המרכזיים לשמירה על אי ספיקת לב, איך המחלה באה לידי ביטוי, והפניתי אותו לדיאטנית". שבועיים לאחר מכן, המטופל התקשר להודות לה: "הוא ירד 10 ק"ג של נוזלים מהבצקות, כבר לא היה זקוק לבלון החמצן, והתחיל לחזור לעבודה. אין סיפוק גדול יותר מזה. זה קרה לפני שנתיים וזה עדיין חרוט לי בזיכרון. אין סיפוק גדול יותר מלראות איך הדרכה נכונה וטיפול מתאים יכולים לשנות את איכות החיים של אדם באופן כה משמעותי."
החדשנות והיוזמה הן חלק בלתי נפרד מעבודתה של סטלה. היא הפיקה שתי חוברות חשובות, האחת "מתכונים באי ספיקת לב" בשיתוף עם דיאטנית, והשנייה "פעילות גופנית באי ספיקת לב" בשיתוף עם פיזיותרפיסט, שכללה גם ממד חדשני - ברקוד שמאפשר לסרוק ולראות בווידאו איך לבצע את התרגילים. היוזמה לחוברות נבעה מצרכים שעלו מהשטח: "מטופלת אמרה לי שאין לה מתכונים לתפריט דל נתרן עבור אי ספיקת לב. הפעלתי את הגלגלים במוח וחשבתי איך אני מייצרת חוברת שלא קיימת עדיין. המטופלת חזרה אחרי חצי שנה לאחר שירדה 12 ק"ג. בזכותה הוצאתי חוברת, והיא בזכותי ירדה במשקל".
חוברת הפעילות הגופנית הוכיחה את עצמה כמשמעותית במיוחד בתקופת המלחמה: "מטופלים פחדו לצאת מהבית, והחוברת הזו נועדה למטופלים שקשה להם לצאת, בעקבות כאבי גב וברכיים. לפי כל המחקרים, פעילות גופנית משפרת וממתנת את הסיבוכים של אי ספיקת לב, ומפחיתה את הסיכוי לאשפוזים".
הטיפ החשוב ביותר שסטלה מציעה למניעת אי ספיקת לב הוא: "מניפה של חמישה כללים שאם המטופל שומר עליהם, הוא שומר על איזון המחלה ומנהל אותה במקום שהיא תנהל אותו. למשל, שמירה על אוכל דל נתרן, פעילות גופנית של כ-150 דקות בשבוע, והיענות לטיפול תרופתי. אלה חלק מהמפתחות לשמירה על המחלה ולמניעת סיבוכים ואשפוזים חוזרים".
לירון מילמן: "המפתח הוא להבין את האדם שעומד מולך"
לירון מילמן (38), מנהלת הסיעוד במרכז בריאות הילד כללית בפתח תקווה, נשואה ואם לשתי בנות, היא עוד דוגמה למסורת משפחתית עשירה בתחום הסיעוד. אחותה, בעלה ואמה, כולם אחים. אמה, עבדה 47 שנה כאחות, היא החלה את לימודיה בבית חולים ביקור חולים בירושלים ועבדה במחלקת שיקום בתל השומר כאחות חיילת, בתקופת מלחמת יום כיפור. "אמא שלי טיפלה בחיילים פצועים בגאווה בתקופת השירות הצבאי, ולאחר שהקימה משפחה התמסדה במחלקה הנוירולוגית בבית חולים בני ציון בחיפה" מספרת לירון
הקשר העמוק לעולם הסיעוד ניכר לאורך כל ילדותה: "אמא שלי עבדה לילות ותמיד הייתה מדברת על העבודה ומשתפת מקרים, תמיד הציגה את הצדדים היפים של המקצוע. הייתה הולכת תמיד לעבודה מטופחת, מאופרת ובשמחה". גם אחותה הגדולה הלכה בדרך זו, והיום היא מדריכה קלינית בהמטואונקולוגית ילדים "מטפחת את דורות העתיד של הסיעוד".
אף שלירון צמחה בצל מסורת משפחתית עשירה בתחום, דרכה אל הסיעוד לא הייתה ישירה כלל. לירון פנתה לתשוקתה האמיתית - המוזיקה. היא נרשמה ללימודים במכללת רימון היוקרתית, שם התפתחה כזמרת והתמסרה לאמנות השירה. "המוזיקה העניקה לי מרחב נשימה ואפשרות להתחבר לעצמי," היא משתפת. "אבל עם הזמן התחלתי לחוש שמשהו חסר, כאילו עדיין מחפשת את הייעוד האמיתי שלי."
באחד הערבים, בסלון ביתה, הושיבו אותה אמה ואחותה לשיחה. "הן שיקפו לי בעדינות את מה שראו בי כל השנים היכולת להקשיב, לטפל ולהכיל. 'אנחנו רואות בך איכויות שמתאימות לעולם הסיעוד,' הן אמרו. לירון החליטה להיפתח לאפשרות החדשה בעקבות השיחה ופנתה ללימודי סיעוד. "ואז קרה הקסם" עיניה מאירות כשהיא ממשיכה. "כשהתחלתי לעבוד עם ילדים, הרגשתי פתאום הארה, הבנתי שזה המקום שבו אני יכולה להביא את עצמי, עם כל הרגישות והיצירתיות שבי. הסיעוד לא היה בריחה מהאמנות, אלא דרך אחרת לבטא את מי שאני, השירה עדיין מלווה אותי."
רגע מכונן בדרכה המקצועית היה התקופה בה אמה החליטה, בגיל 50, להמשיך את לימודיה ולהפוך מאחות מעשית לאחות מוסמכת. "בגיל 50 כשאני הייתי בת 17, היא החליטה לעשות הסמכה ולהפוך לאחות מוסמכת. אני למדתי לבגרויות עם החברים והיא למבחן הממשלתי, היא הייתה פותחת ספרי אנטומיה מתלהבת ומעניינת אותנו בלימודים שלה. זה היה נוכח כל הזמן, ידעתי שהלימודים לא פשוטים ולא קלים וכדי לעשות את זה נדרשת השקעה".
הסיעוד הפך למשפחתי עוד יותר כאשר לירון פגשה את בעלה, גיל, אח אחראי באשפוז יום שיקום ילדים בשיבא. "ליצנית רפואית שעבדה איתי הכירה לי את בעלי שלמד בזמנו ליצנות רפואית במקביל ללימודי הסיעוד, הוא רצה להגדיל את התקשורת עם המטופלים, וזה מקסים בעיניי". על החיים עם בן זוג שגם הוא אח, היא מספרת: "הדייטים לא משעממים, תמיד יש לנו על מה לדבר. גם בעוצמות של המוטיבציה אנחנו מאוד דומים כי אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים להשפיע, הרבה מזה חיבר בינינו. האהבה למקצוע חיברה בינינו".
כיום, לירון מנהלת מרכז בריאות הילד כללית בפתח תקווה המטפל בכ-9,400 ילדים, הכולל צוות של חמש אחיות ותשעה רופאים. היא בעלת תואר ראשון בסיעוד ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות בפארמה, ואחרי שנים רבות בעבודה במחלקות ילדים בשיבא, החליטה לעבור למשרת ניהול בקהילה לאחר שהקימה משפחה.
בעבודתה היומיומית, מילמן וצוותה מתמודדים עם מגוון רחב של מקרים: "אנחנו לא רק מטפלים במחלות אלא גם עובדים על קידום בריאות והדרכה. הרבה מהעבודה שלנו היא ליצור קשר וחיבור עם המשפחות, ולגרום להם להגיע מתוך בריאות ולא רק בגלל מחלה - מעקב משקל וגובה, שמירה על תזונה נכונה, בטיחות בבית, מניעת אנמיה, חיסוני שפעת ועוד". המרפאה מטפלת במגוון רחב של צרכים רפואיים, החל מחתכים, חבישות, כוויות ופצעים, בדיקות דם, אק"ג ועד עבודת מרפאה ראשונית שהיא כמו רפואה דחופה.
אחד האתגרים המרכזיים שהצוות מתמודד איתו הוא חרדה אצל ילדים מבדיקות: "יש ילדים מגיל שנתיים ועד 18 עם חרדה ממחטים ובדיקות. צריך לדבר, לרכך, לפרק את הסיטואציה, לא לעשות שום דבר בכוח, להסביר. לפעמים בדיקת דם לוקחת חצי שעה. חייבים אורך רוח".
הסיפוק המקצועי של לירון מגיע מהרגעים הקטנים: "ילד בן 3 הגיע אלינו, אחרי לא מעט ניתוחים ועם היסטוריה רפואית מורכבת. הוא היה מאוד חרד, והלכתי איתו צעד אחר צעד, עד לרגע האמת, בו לקחתי לו בדיקות דם במהירות וביעילות. המראה של אמא שלו לפני היה של חרדה גדולה, ואחרי שסיימתי, היא אמרה 'את אלופה, אף אחד לא הצליח למצוא לו וריד והכל עבר בנועם, המון תודה'. הדברים הקטנים האלו, החוויה הנעימה שאתה נותן להורה ולילד, הם אלה שעושים את ההבדל".
לירון מדגישה שהמפתח להתמודדות עם מצבים מאתגרים הוא היכולת להבין את המטופל והמשפחה: "המפתח הוא לדעת לנשום ולהבין את האדם שעומד מולך, לשים את עצמך בנעליים שלו. למשל, אם אמא צועקת עלייך כי היא במצוקה והילד שלה נחנק, אני לא אצעק בחזרה אלא אעזור לה וארגיע את המצב. יש לנו כאחיות ראייה רחבה יותר, להבין את הסיטואציה".
לצד הטיפול הרפואי, לירון יוזמת גם פעילויות קהילתיות במרפאה: "הכיוון שעובד אצלנו הוא נושא של קהילה ומשפחתיות. כשהתחלנו לחסן לשפעת ורצינו לעודד התחסנות לפני גל התחלואה, עלה לי רעיון לחסן את כל המשפחה ביחד, הפקנו הפנינג מיוחד שהפך להצלחה - חיסונו ילדים והורים ושברנו שיא, ההורים אצלנו יודעים שאנחנו כאן נטו בשביל לשמור על הבריאות שלהם והילדים".
מוגש מטעם כללית
