כל הכבוד להם: בבית החולים בילינסון יש מספר אחים ואחיות שמסיימים את המשמרת שלהם בבית החולים, והולכים למשמרת נוספת, משמרת של חסד והתנדבות.
9 צפייה בגלריה
טל נוי יחד עם שלמה ברודי ניצול השואה ז"ל ושרון ורדי מתנדב בתכנית
(צילום: דוברות בילינסון)
את טל נוי, אחות כללית בבית החולים הרצון להתנדב פגש לפני 8 שנים, כשליוותה בתור אחות מסע של בני נוער לפולין, טל, נשואה ואמא לשלושה הרגישה שאנחנו לא עושים מספיק עבור ניצולי שואה.
טל נרתמה ואימצה ניצול שואה, קיימה עמו מפגשים שבועיים ולפעמים דו-שבועיים להפגת בדידות, חגגה איתו ימי הולדת, ביקרה בחגים ועוד. אבל גם זה לא הספיק עבור טל והיא החליטה לפעול כדי לרכז את התוכנית בכפר סבא, ולחבר בין מתנדבים מכל קשת הגילאים והאוכלוסיה לבין ניצולים. כיום טל מנהלת 20 זוגות של מתנדב וניצול. היא מלווה אותם למפגש הראשון והשני, משתתפת בחגיגות יום ההולדת ובימים מיוחדים ונמצאת בקשר שוטף עם המתנדבים והניצולים כאחד.
טל מספרת: "כשאני רואה את הזוגות שנוצרים, את המתנדבים שהופכים למשפחה זה מרגש אותי, זה נותן לי כוחות מדהימים. יש לי ניצולה שחוגגת 100 בשבוע הקרוב, אנחנו מתכננים עבורה חגיגה בבית קפה וזה ממלא אותי. אני מרגישה שאני חווה את העבר והשורשים שלנו."
אבל טל מספרת שלא הכל ורוד: " בתקופת הקורונה נפטרו 3 ניצולים שליוותי, וזה מורכב, אני חווה את הכאב בעצמי ומלווה כמובן גם את המתנדב שפעמים רבות מרגיש שנפרד מבן משפחה. ולמרות הקושי והמורכבות אני קוראת לעוד אנשים להגיע ולהתנדב כי אלו הם באמת אנשים שמגיע להם הכול בעיניי".
עבור אוריאל סונדרפן, ההתנדבות הגיעה מאהבה ישנה לצילום, אוריאל אח בחדר המיון בבית החולים, תמיד אהב לצלם. הוא תמיד היה זה שנושא את המצלמה המקצועית לכל אירוע. האמת, שתמיד יש איתו מצלמה, ולא זאת שבטלפון.
בתחילת מגפת הקורונה, בנו של אוריאל הושבע במסגרת שירותו ביחידה מיוחדת בצה"ל ואוריאל כמו שאר המשפחות צפו בטקס מהבית בזום. בפועל המשפחות לא הורשו להגיע יותר לטכסים או להשתתף בסוף מסעות הכומתה של הבנים.
המשפחות בעצם לא יכלו להיות שותפים ברגעים המרגשים של הילדים שלהם. בין אם בגלל המרחק במקרה של חיילים בודדים, ובין בגלל נגיף הקורונה שמנע ממרבית האנשים להשתתף באירועים כאלה. באפריל 2020 צלם בשם יגאל סלבין שהוא סא״ל במילואים הבין את הקושיי והחל לצלם את הארועים בהתנדבות. אוריאל הבין את המיוחדות של העניין הצטרף לקבוצת הצלמים והחל לצלם בטקסים צבאיים השבעות, מסעות כומתה, סוף מסלול ועוד.
כיום יש כ-150 צלמים מתנדבים בקבוצת ״חוד החנית לצידך״ שמחכים לאירועים ומתנדבים לצלם כל אירוע צבאי בכל מקום שהוא מתקיים.
אוריאל מספר: "אני מצלם מגיל מאוד צעיר, אמנם זה מאתגר לקום ב3 לפנות בוקר, לנסוע לשטח כלשהו להצטרף ללוחמים לצעוד איתם את חמשת הקילומטרים האחרונים ולתעד את מסע הכומתה שלהם, ומשם להמשיך ישר למשמרת בבית החולים בחדר המיון. כל אירוע כזה הוא מרגש, אתה מרגיש שאתה נותן להם מתנה לכל החיים כי הצבא הוא תקופה כל כך משמעותית. החיילים כולם הם כמו הילדים שלי. למזלי בזכות ההתנדבות הזאת במסע הכומתה של הבן שלי כבר יכלתי להצטרף כי הייתי בצוות שמצלם".
במקרה של אלכס פישנקוב אח בטיפול נמרץ כללי, הייתה זו דווקא העבודה בטיפול נמרץ שהניעה אותו להתנדב כשוטר סיור במשטרה.
אלכס מספר: "אני רואה חלק מהאנשים שמגיעים אלינו לטיפול נמרץ, הם מגיעים אחרי האירוע הקשה, אחרי אירוע הדקירה במועדון, תאונת הדרכים הקשה או הפיגוע. רציתי להיות שם לפני, להגיע לאותו נהג שמשתולל על הכביש ולעצור אותו לפני שהוא פוגע בעצמו או באחרים, להיות שם מחוץ למועדון ולעצור את הקטטה לפני שהיא מתחילה ולא לתת לצעירים להגיע אלינו, לא לטיפול נמרץ ולא לבית החולים בכלל או להיות שם ברחוב, לסייר ולהגיע לכל אירוע אדם חשוד כדי למנוע את הפיגוע הבא.
"כששאלנו את אלכס מאיפה הכוחות להתנדב במשטרה, כשבנוסף למשמרות במשטרה יש גם ימי מטווחים וקורסים אלכס אמר "כשאתה נקרא למילואים אתה מגיע, כך גם בהתנדבות במשטרה, כשאתה מבין את המשמעות והחשיבות של מה שאתה עושה, אתה לא מרגיש את הקושי. כשאני מגיע לאירוע של חשד לאלימות במשפחה ולאחר בדיקה של אירועים קודמים באזור, אני מעכב את הבעל המאיים לתחנה וכך כנראה מצליח למנוע את הרצח הבא".
גם נטע תמם הייתה אחות בטיפול נמרץ בבית החולים, ואחרי 27 שנים עברה בארבעת השנים האחרונות לרכז את הנושא של הזנה תוך ורידית למטופלים. נטע נשואה עם שלושה ילדים, חיפשה זמן רב היכן להתנדב. נטע מספרת "ניסיתי לקחת ילד אומנה, חיפשתי מקומות רבים להתנדב ולעשות טוב לקהילה. מישהי שאני מכירה חלתה בסרטן. היא סיפרה לי על עמותה שמבשלת ארוחות חמות לחולי סרטן ומשפחותיהם ומשם הכל התגלגל".
נטע מבשלת מספר פעמים בחודש ארוחה שלמה למשפחות של חולי סרטן, לפני כן היא מדברת עם המשפחות, מבינה את ההגבלות וההעדפות של כל משפחה לאוכל. נטע מוסיפה "כשהמשפחות מבינות שאני אחות בבית חולים, ובטח שמתעסקת בהזנה תוך ורידית, הן מתייעצות איתי גם בנושא מזון ומה כדאי. הרבה פעמים נוצר בינינו קשר אישי קרוב. זכיתי בכמה חברות לחיים בזכות ההתנדבות הזו".
אבל העשייה בבית החולים כאשר למעל 100 מטופלים יש את הטלפון הנייד של נטע והם מתקשרים בכל שעה יחד עם ההתנדבות היא מורכבת "אני עונה לכולם, לכל המטופלים והמשפחות שאיתן אני מתנדבת, לפעמים אני עם אחד מנכדיי על הידיים ולפעמים בשעה 1 בלילה. יש ימים שיש לי כאבי גב ובקושי עומדת על הרגליים, אבל אז מגיעה הודעה מרגשת ממשפחה שבישלתי לה, שמודה על האוכל ומספרת איך כולם שמחו ונהנו מהאוכל וזה ממלא אותי במוטיבציה מחדש".
בעיניה של זיזי מסארוה, גרושה + 3 מטייבה, העשייה למען הקהילה והאחר היא משהו שמלווה אותה לאורך שנים, זיזי אחות במחלקת ההשתלות בבית החולים. פעם בחודש היא מצטרפת למשלחת של רופאים ואחיות יהודים וערבים שמעניקים טיפול רפואי בשטחים לחולים שלא יכולים להגיע לבתי חולים בארץ, ובנוסף מבקרת בבתי אבות ומוסדות לחינוך מיוחד באמצעות הסהר האדום.
זיזי משתפת: "לפעמים אני עובדת במשמרות בבית החולים בשבת, אבל אני משתדלת פעם בחודש להיות בשבת בבית ולהצליח לנסוע יחד עם המשלחת. לעזור לעוד חולים, לעוד אנשים שזקוקים לנו".
בנוסף זיזי פעילה בעיר, היא פונה למורים ומנהלי בתי ספר שיאתרו לה ילדים שחסר להם ציוד לבית הספר, פועלת במספר ארגונים ועמותות כדי לסייע בציוד לנזקקים. אוספת תרומות מבתי עסקים ונדבים שונים ורוכשת עבור אלו שצריכים, בין אם מדובר בצעירות לפני חתונה שידן אינה משגת, בין אם תלמידי בתי ספר, או סטודנטים שזקוקים לעזרתה.
קראו גם:
זיזי מספרת: "בתקופת הרמדאן, זו תקופה שבה אנשים רוצים יותר לעשות חסדים ולתרום כי זו מצווה. אמנם זה חג ורציתי גם להיות עם המשפחה, אבל הבנתי שזו הזדמנות שבה אנשים תורמים ואפשר לעזור להרבה יותר אנשים מאשר בשגרה. לכן אספתי תרומות והבאתי ציוד לנזקקים בכל מיני מקומות בארץ, בבית לחם, ירושלים, טייבה ועוד".
