בזמן ששוק הפעלות הילדים מוצף בדמויות צבעוניות ורעשניות, נאור צוברי מציע אלטרנטיבה שעושה להורים שקט בראש ולילדים חגיגה של מוזיקה. עם רזומה הכולל הופעות על במות בארץ ובעולם, שליטה במעל ל-15 כלי נגינה וספר ילדים ראשון מסוגו, נאור, "אומן הקצב של הילדים", מסביר איך מנצחים את דור המסכים בעזרת ביטבוקס ותיפוף גוף, את מי באמת יותר קשה לרצות בימי הולדת, והרגע המרגש ההוא שהוכיח לו שהוא נמצא בדיוק במקום הנכון.
אם יצא לכם לארגן יום הולדת לילדכם, סביר להניח שחוויתם את אותו התקף חרדה מוכר: איך, למען השם, מצליחים להחזיק 40 ילדים תזזיתיים קשובים ומרותקים במשך שעתיים תמימות? בעידן שבו הילדים שלנו נולדים עם אצבע המחליקה על מסכי סמארטפון וצורכים תוכן בקצב של סרטוני טיקטוק בני עשר שניות, המשימה נראית כמעט בלתי אפשרית. השוק אמנם מוצף במפעילים, כוכבי ילדים ובובות ענק, אך נדמה שדווקא הילדים הבוגרים יותר, מגיל חמש ומעלה כבר לא ממהרים להסתנוור מטריקים זולים או מדמויות ילדותיות מדי.
לתוך הוואקום הזה נכנס נאור צוברי, כוכב ילדים המוכר לקהל הקטן והגדול כאחד כ"אומן הקצב של הילדים". צוברי, אינו עוד מפעיל ששם על עצמו פאה ומפעיל רמקול בווליום מחריש אוזניים. הוא מביא איתו לבמה מטען תרבותי, מוזיקלי וחינוכי עשיר, שמשנה לחלוטין את חוקי המשחק של עולם הפעלות הילדים.
כדי להבין את התופעה שנקראת נאור צוברי, צריך קודם כל להבין מאיפה הוא מגיע. "אני במקור מתל אביב וכיום מתגורר בפתח תקווה, שהיא באמת אחלה עיר וסתם יש רעשי רקע עליה", הוא מדגיש בחיוך. צוברי הוא קודם כל מוזיקאי רב-תחומי ויוצר בחסד, בעל דיפלומה כמוזיקאי רב-תחומי. "למדתי במכללה למוזיקה", הוא מסביר, "שפעם עמדה בפני עצמה והיום כבר הפכה לחלק מהקריה האקדמית אונו". בנוסף, הוא שולט בלא פחות מ-15 כלי נגינה שונים. "אני משתעמם מאוד מהר", הוא מודה בכנות, "בגלל זה אני תמיד מעסיק את עצמי בעוד דברים ולומד עוד כלים. אלו כנראה צרות של משתעממים".
מסתבר, שזה הוא מנוע צמיחה אדיר. הרזומה של צוברי כולל הופעות חובקות עולם, ממקסיקו ועד ספרד, כמתופף, רקדן וקלידן בלהקות נחשבות כמו "שקטק". הוא אף לקח חלק בהצגות ומחזות זמר בהיכלי התרבות המובילים בישראל, כולל תיאטרון "הבימה", שם ניגן בבוזוקי וגיטרה במחזמר. במקביל לעשייה האומנותית, צוברי נושא עמו רקע חינוכי עשיר: הוא שירת בחיל החינוך, עבד כמדריך ורכז בקייטנות, הנגיש תכנים לנוער וצבר שעות אינסופיות של עמידה מול קהל והדרכה במסגרות חינוכיות שונות. ואם כל זה לא מספיק, הוא חתום על הישג יוצא דופן: הוצאת ספר הילדים הראשון בעולם שמשלב בתוכו תיפוף על הגוף, הכולל סרטוני וידאו שבהם הוא מלמד את הילדים איך מתופפים על הגוף העונה לשם "כלי הנגינה המיוחד ביותר בעולם".
הנוסחה המנצחת: כשהחינוך פוגש את הבמה
כששואלים את צוברי מה מייחד אותו בשוק כל כך רווי וצפוף של מפעילי ימי הולדת, התשובה שלו טמונה בחיבור שבין שני העולמות שמהם הוא מגיע. "השוק באמת מוצף", הוא מסכים, "אבל הקסם המיוחד שלי נובע מהשילוב המדויק שבין הפן החינוכי לפן המקצועי כמוזיקאי. אני לא בא רק לעשות רעש. אני בא עם ניסיון עשיר של הופעות על הבמות הכי גדולות, ויחד עם זאת עם המון שעות שטח בחינוך מול ילדים מקייטנות ועד חיל חינוך והוראה. אני מביא איתי ערך אומנותי-מוזיקלי ברמה הכי גבוהה שיש, אבל מקפיד שהוא יהיה מחובר לילדים בגובה העיניים ומתוך הבנה פדגוגית אמיתית".
מתי בעצם נפל לך האסימון שלהצחיק ולשמח ילדים זה לא רק מקצוע או 'השלמת הכנסה' של מוזיקאי, אלא ייעוד ושליחות של ממש?
"זה קרה בתהליך טבעי. ברגע שהבנתי שאני ממש טוב בהדרכה, התחלתי לשים לב לפידבקים. עבדתי בצהרונים, בגנים ובבתי ספר, ובסוף כל יום הייתי מקבל תגובות מדהימות מהילדים. הם היו ניגשים אליי, נותנים חיבוק ענק, מודים לי עם חיוך מאוזן לאוזן. ראיתי כמה כיף להם וכמה אני מצליח לשמח אותם. באותם רגעים אתה מבין שזה מה שאתה צריך לעשות בחיים. זה השילוב המושלם: אני גם מאוד אוהב את זה, ואני גם טוב בזה".
מאתגרים את דור המסכים
אחת השאלות שמעסיקות כל הורה ומורה כיום היא שאלת הקשב. בדור שבו הריגוש חייב להיות מיידי והגירויים הוויזואליים לא פוסקים לרגע, היכולת לרתק חבורה של 40 ילדים (ובמופעים גדולים מעל ל-100 ילדים) נראית כמו קסם של ממש. צוברי, מצידו, לא נלחם במסכים הוא פשוט מציע חוויה חזקה, פיזית ומרגשת יותר.
"תחרות מול מסך היא מראש תחרות מאוד קשה", הוא מסביר. "אומרים שהילדים של היום דבוקים למסכים, אבל הסוד שלי לרתק אותם במשך שעתיים שלמות הוא פשוט: אני זורם איתם לחלוטין ומביא להם משהו שהם לא רגילים לראות. הפעילות שלי, שנקראת 'צחוקצב', משלבת הומור ואילתורים יחד עם אומנות הקצב, התיפוף והביטבוקס שהיא יצירת מוזיקה באמצעות הפה. ברגע שאני עושה להם דברים שהם לא פגשו במקומות אחרים, כמו צלילים מוזרים מהפה או כשאני משלב פתאום סלטה באוויר מתוך אנרגיות שיא הם פשוט מהופנטים".
הגישה של צוברי מבוססת על השתתפות אקטיבית וביטוי עצמי. "אני לוקח צליל פשוט שאחד הילדים עושה, ופתאום מכניס אותו לתוך המוזיקה שלי. אני הופך את ילד יום ההולדת למרכז, ועושה יחד איתו ביטבוקס. פתאום הם פוגשים עולם אחר מאשר להיות פאסיביים מול מסך. יש פה אומנות, יש פה צחוק, ויש קצב שסוחף את כולם ביחד".
מעבר לבידור, לצוברי חשוב להעביר ערך מוסף משמעותי. "הערך המוסף נמצא בהרמוניה ובשיתוף הפעולה", הוא מפרט. "נגיד שכולם מתופפים ביחד בדיוק את אותו מקצב שאני עושה. כשכולם עובדים יחד, זה מקבל נפח אדיר. איך זה קורה? כי אני יודע להנגיש את זה נכון. אני מפשט את התיפוף כך שכולם, גם ילדים שמעולם לא ניגנו, יצליחו לעשות את זה יחד".
אבל הקסם האמיתי מתרחש כשצוברי מפנה את הבמה לילדים עצמם. "יש פה המון מקום לביטוי עצמי. כשאני מזמין את ילד או ילדת יום ההולדת, אני לא מכתיב להם מה לעשות. אני אומר להם: 'תעשו עכשיו תיפוף משלכם, וכולנו נחזור אחריכם'. הילד יכול לתופף על הראש, על הבטן, או סתם לקפוץ ולעשות סיבוב וכולנו נעשה את זה אחריו, כי זה הביטוי שלו. יש בזה העצמה אדירה. אנחנו לא סתם באים לעשות רעש, אנחנו לומדים הקשבה, שיתוף פעולה והרמוניה".
ההוכחה הטובה ביותר להצלחת השיטה ניכרת בסוף האירוע. הורים רבים מדווחים כי החוויה הפיזית והמוזיקלית כל כך אינטנסיבית וסוחפת, עד שילדים מוציאים בה את כל המרץ האפשרי. התוצאה? "התוצאה? הילדים פורקים בהפעלה אנרגיות שיא, ובסוף האירוע הם פשוט מותשים ושום דבר כבר לא מעניין אותם ואפילו המסכים נשכחים מאחור."
על הורים, ילדים ומה שביניהם
ניהול אירוע ילדים הוא גם סוג של ניהול אירוע מבוגרים במסווה. כשנשאל צוברי מי הקהל שיותר קשה לרצות ולנהל הילדים שחוגגים או ההורים שמסביב, תשובתו מפתיעה בכנותה: "ההורים מסביב זה קהל הרבה יותר מורכב. לילדים בסופו של דבר יש מטרה פשוטה: הם באו ליהנות, רוצים שיהיה להם כיף ולצחוק. זה מה שחשוב להם. ההורים, לעומת זאת, מסתכלים על הפריפריה של האירוע. הם בוחנים אותי ורוצים לוודא שהם שמו את כספם בידיים טובות, שהפעילות מעניינת ושאני לא סתם עושה 'שטויות'".
אבל היתרון הגדול של צוברי הוא המטען המקצועי שהוא מביא איתו, עושה את העבודה גם מול המבקרים הקשוחים ביותר. "ברגע שההורים קולטים שאני מגיע ממקום מקצועי ורציני, הקרח נשבר. הם מתחילים לצחוק בעצמם, מבינים שיש פה אומן שמתקשר בצורה מדהימה עם הילדים, ופתאום הם נרגעים. זה נותן להם שקט תעשייתי. הם רואים מישהו שיודע להחזיק את המושכות, ויכולים פשוט לשבת בצד, לשתות קפה וליהנות מהחגיגה".
רגעים של משמעות טהורה
להיות מפעיל ילדים זו עבודה מאתגרת ואינטנסיבית, שדורשת תעצומות נפש ואנרגיות פסיכיות. מאיפה שואבים את הכוח לקפוץ, לשמח ולתופף יום אחרי יום? צוברי מחייך, כשהוא נשאל בשאלה הזו. "זה אולי יישמע הכי קלישאתי בעולם, אבל זה באמת מהילדים. כשהם מחייכים, באים לתת חיבוק בסוף, שמחים וצוחקים זה הדלק שלי. אני גם שומע שהם רגילים לפעמים למפעילים שיש בהם משהו נורא 'ילדותי', וכשהם פוגשים משהו אחר, אומנותי ובוגר יותר, הם מגיבים לזה בהתלהבות אדירה. השם שלי הוא אומן הקצב של הילדים, ומאוד חשוב לי להביא את העולם האומנותי שלי אליהם, לא להיות 'עוד אחד'. אני מצחיק אותם דרך האומנות שלי".
אבל מקור האנרגיה החזק ביותר של צוברי טמון ברגעים הקטנים שבהם הוא מבין שהוא נוגע בנפש. לצד ימי ההולדת השמחים, צוברי נוהג לבקר ולהופיע בהתנדבות בפני ילדים המאושפזים בבתי חולים. סיפור אחד, במיוחד, נחרט בזיכרונו: "לפני כמה שנים עשיתי פעילות לילד חולה סרטן. כשנתיים לאחר מכן, אמא שלו יצרה איתי קשר. היא בישרה לי שהוא החלים ועבר את הסרטן, ואמרה לי: 'רק שתדע שהמפגש איתך היה מאוד משמעותי עבורו'. באירוע אחר, אמא של ילד אונקולוגי שעשיתי לו הפעלה זיהתה אותי ברחוב, הלכה לרכב והביאה לי ציור שהוא צייר ואמרה לי שהיא מביאה לי את הציור כי הייתי משמעותי עבורו. רגעים כאלה נותנים משהו שהוא הרבה מעבר למחמאה על כמה שאני מוכשר. להבין שעשיתי משהו משמעותי עבור ילד בתקופה כל כך חשוכה, שהוא יזכור את החוויה הזו ואת הכיף שהיה לו זה שווה את הכל".
הפידבק המיידי שמנצח הכל
בסופו של יום, הסיפוק הגדול ביותר של צוברי מגיע בדקות שאחרי שהמוזיקה פוסקת והדליים ("התופים") מאוחסנים חזרה ברכב. "הרגע שגורם לי להגיד 'בשביל זה אני כאן' הוא כשאני רואה שהילדים באמת אוהבים אותי. זה מתבטא בחיבוק המוחץ בסוף, או בילד שניגש ואומר לי 'אני רוצה שתבוא גם ליום ההולדת שלי בשנה הבאה'. אימהות שולחות לי הודעות עם סרטונים של הילד שלהן יושב בבית וצופה בי ביוטיוב או קורא את הספר ילדים שכתבתי ומנסה לחקות את התיפוף שלי".
צוברי מעריך במיוחד את הכנות חסרת הפשרות של הקהל שלו. "לילדים אין פילטרים. הפידבק שלהם הוא סופר ישיר ועובד בחלוקה ברורה: כיף או לא כיף. אם לא כיף להם הם לא רוצים. אם כיף להם הם רוצים עוד. כשההפעלה נגמרת והם שואלים באכזבה מתוקה 'מה, כבר סיימנו? אנחנו רוצים עוד!', מבחינתי ניצחתי. זה שאני מצליח למלא אותם בכל כך הרבה אנרגיות של שמחה, עד כדי כך שבא להם עוד, גם אם חמש דקות זו ההוכחה הכי גדולה שעשיתי את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר".
ובינינו, אבא או אמא שמקבלים ילד מאושר שפורק אנרגיות ומגיע רגוע הביתה אחרי יום הולדת לא יכולים לבקש מתנה גדולה מזו. נאור צוברי מצא את הנוסחה המדויקת להפוך את המסיבה הסטנדרטית למופע של מוזיקה, העצמה וקצב, שמשאיר את המסכים כבויים ואת הלבבות של הילדים ושל ההורים כאחד פועמים בהתרגשות.
לשיחת יעוץ והזמנה להופעות: 052-334-6422
מוגש מטעם נאור עם הקצב
