הסבים של היום הם לא הסבים של פעם. תוחלת החיים עלתה, הם צעירים יותר, נמרצים ורוצים להיות חלק פעיל מחיי הנכדים שלהם.
אבל מה קורה כאשר ההורים מסרבים בתוקף לכל מפגש?
האם להורים יש את המילה האחרונה? האם לסבים ישנה זכות חוקית להיפגש עם הנכדים?
ומה עם הילדים עצמם - האם מישהו שואל אותם מה הם רוצים?
כשהטרגדיה פתחה את הדלת - זכויות הסבים השכולים
הפעם הראשונה, שהחוק הישראלי הכיר באופן מפורש בזכויות הסבים הייתה אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר השכול פקד משפחות רבות. הסעיף שנחקק אז (סעיף 28א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) נועד לאפשר לסבים שכולים לשמור על הקשר עם הנכדים - הקשר האחרון שנשאר להם מהילד שהלך לעולמו.
במקרים כאלה, שבהם אחד ההורים אינו בחיים, קל יחסית לבית המשפט לקבוע מפגשים- גם נגד רצונו של ההורה הנותר בחיים. הרציונל פשוט: עולמו של הילד מורכב משני עולמות הוריו, ופטירת אחד מהם לא צריכה לחתוך את הקשר הזה. ככלל המפגשים עם הסבים מועילים לכולם - הסבים יכולים לתרום וליהנות מהקשר, והילדים מכירים את השורשים שלהם ומרגישים חלק ממשפחה מורחבת.
הרחבת הזכות – גם כששני ההורים בחייך אך אחד מסרב לאפשר קשר עם הסבים
בשנת 2012 החוק התרחב. סעיף 28ב לחוק הכניס עקרון חדש: גם כששני ההורים בחיים, לסבים יכולה להיות זכות למפגשים עם הנכדים - כמובן, רק אם המפגשים האלה לטובת הילדים.
רוב המקרים שמגיעים לבית המשפט נוגעים לגירושין. לאחר הגירושין אחד ההורים מונע מהילדים להיפגש עם הסבים של הצד השני. כאן העקרון ברור: הסבים לא צריכים לשלם את המחיר של הפירוד במשפחה הגרעינית. ברוב המקרים, המפגשים יקבעו, כמובן תוך בדיקת טובת הילדים.
המקרים הקשים - כשההורים מאוחדים בסירוב
המצבים המורכבים באמת הם כאלה ששני ההורים מאוחדים ומחליטים: "לא רוצים שהילדים ייפגשו עם הסבים." כאן אנחנו נתקלים בדילמה משפטית ומוסרית אמיתית.
מצד אחד, ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הילדים. הם בנו את התא המשפחתי הזה יחדיו ומקבלים את ההחלטות החשובות. אם הם מאמינים שהקשר עם הסבים יזיק לילדים - למה שגורם חיצוני יתערב ויכפה עליהם משהו אחר? הרי זכות ההורים לגדל ולחנך את הילדים כראות עיניהם היא זכות בסיסית.
המצב הזה שונה מגירושין. בגירושין ברור לכולם שטובת הילד היא להיות בקשר עם שני ההורים, ולעיתים נדרשים תסקירים וחוות דעת מקצועיות. אבל כאן? כאן יש חשש אמיתי שהנזק יעלה על התועלת. הנזק ממצב בו הילדים במרכז הסכסוך בין ההורים לסבים, עומדים בפני בחירה בין נאמנות להורים לבין קשר עם הסבים. הנזק לאוטונומיה של התא המשפחתי, והנזק להורים עצמם, שלעיתים לא מסוגלים להתמודד עם המפגשים בגלל משקעים מהעבר.
אבל יש גם את הצד השני של המטבע. לילדים זכות בסיסית להיות בקשר עם סבא וסבתא. אנחנו יודעים כמה חשוב הקשר הזה להתפתחותם, לתחושת המשכיות המשפחתית, להכרת השורשים. זה קשר שבדרך כלל מועיל, בריא ומיטיב. הקשר עם הסבים יכול להיות אבן יסוד בהתפתחות החברתית-רגשית של הילדים.
במקרים המורכבים האלה, בית המשפט פועל בזהירות רבה, בסיוע אנשי מקצוע, כדי לבחון את המשפחה הספציפית ולהחליט האם קיום המפגשים הוא באמת לטובת הילדים.
מה קורה בפועל?
לסיכום המצב המשפטי: לסבים זכות לפנות לבית המשפט ולדרוש מפגשים עם הנכדים. בית המשפט שומע את כל הצדדים, כולל הילדים עצמם אם הם בגיל מתאים להביע דעה. העיקרון המנחה הוא תמיד טובת הילד. כמו שאומרים - כל משפחה היא סיפור בפני עצמו.
החקיקה והפסיקה אמנם חיזקו את מעמד הסבים, אבל הן גם הדגישו את חובתם להבין את מקומם. הסבים לא יכולים להיות "תחליף להורה" ולא לפגוע בסמכות ההורית. לעיתים בית המשפט אפילו מחייב אותם לעבור טיפול או קובע פיקוח על המפגשים.
עצה מהשטח
הנה הטיפ הכי חשוב שיש לנו: תחשבו על הילדים. זה הכל. תתמקדו בהם, תנשמו עמוק, ותנסו למצוא פתרון יצירתי שימנע את המערבולת המשפטית. כולם יוצאים מההתדיינות הזאת פצועים - הסבים, ההורים, ובעיקר הילדים, שצופים במלחמה בין האנשים הכי חשובים בחייהם.
המשפחה היא לא זירת קרב. היא בית.
*לאתר האינטרנט של מחברות המאמר, משגב-גולן, משרד עורכות דין
מוגש מטעם: משגב-גולן, משרד עורכות דין
פורסם לראשונה: 14:47, 13.08.25
