יותר משלושה עשורים חלפו מאז עזב האומן יורם דרורי (58), אז צעיר בן 25, את הארץ ועבר להתגורר באירלנד עם אהובת ליבו. דווקא אחרי שקטף אין־ספור פרסים וזכה להכרה בין־לאומית הוא בחר לחזור ארצה, היישר לפתח־תקוה. בימים אלה מוצגות אחדות מיצירותיו בגלריית הציפור הכחולה ברחוב רוטשילד בעיר, ומבחינתו זאת רק יריית הפתיחה.
הפסל יורם דרוריהפסל יורם דרורי
הפסל יורם דרורי
(צילום: ריאן)
קראו גם:
אף שלא התגורר בארץ שנים רבות, שב דרורי ומציין את חשיבותה של פתח־תקוה מבחינתו במשך כל הריאיון. "מאז שהייתי צעיר וגרתי בפתח־תקוה אימי, שהייתה מורה לאומנות, ישבה איתי על ציור ופיסול, אבל לא בהכרח עץ שבו אני מרבה להשתמש היום, אלא עבדנו בחומר", הוא מספר. "שלא כמו האחים שלי, שלהם אין גישה לזה, אצלי זה נתפס והייתה לי הסבלנות הנדרשת. אין לי הסבר לזה. מי שנולד עם הנטייה לזה היא אצלו בגוף ובנפש".

בעקבות האהבה

דרורי אומר שהוא יכול לראות בתלת ממד לעומת רבים אחרים שאינם מסוגלים. "אני חושב שאחד מאלף אנשים נולד כך", הוא אומר. "אם יש בול עץ, אני רואה את הדמות כבר בפנים. אם לא, אני לא מתחיל. רציתי ללמוד הנדסת מכונות והייתי הכי טוב בזה. בגלל שאני רואה בתלת ממד יכולתי לתקן את המורה". בזכות היכולת הזאת והכישרון הרב הטמון בו החל דרורי לפסל פסלים בגילוף עצים וביציקות ברונזה.
לאחר שירותו הצבאי התנדב בקיבוץ עין כרמל והתאהב שם במתנדבת. בשנת 1986 התחתנו השניים ועברו להתגורר בעיר גלווי, השלישית בגודלה באירלנד. אולי בהשראת העיר הציורית וודאי בזכות הכישרון הרב שלו החל דרורי לפרוח. הוא לימד פיסול ואומנות באירלנד ולא הפסיק ליצור. גם חייו עברו לקצב מסחרר ובכל מקום שביקר בו הותיר חותם. דרורי עבר לגרמניה לזמן קצר ודורג שם בין 17 האומנים המצליחים בה. משם עבר לארצות הברית וגילף בה בין היתר ארון קודש לבית כנסת. הארון זכה להערכה רבה. בבוסטון גם נולדה ביתו, נורית (30).
לימים חזר לאירלנד, התגרש מאשתו, הכיר בת זוג חדשה והיום הם חובקים שני ילדים משותפים – נתנאל (25) ויונתן (20). ניסיונו לחזור לישראל בשנת 1994, עם אשתו הטרייה אז, לא צלח, והשניים השתקעו באירלנד. דרורי פתח שם בית ספר לאומנויות. היו בו 300 תלמידים ו־21 כיתות לימוד. הוא הוסיף לזכות בפרסים יוקרתיים על יצירותיו, רבות מהן הן פסלים של לוחמי המחתרת האירים שנהרגו בידי הבריטים.
בשלב מסוים הוא סגר את בית הספר, משום שלדבריו הוא הוציא "הרבה אנרגיות על בעיות אישיות של תלמידים ולא היה לי כוח לזה" ופתח מפעל ליציקות ברונזה. בתוך כך נמכרו יצירותיו לחנויות רבות וזכו להערכה רבה גם בכלי תקשורת מקומיים. "עבודות שלי הוצבו בפארקים, בתיאטראות, בגלריות, במוזאונים וגם בספרייה הלאומית של אירלנד בבלפסט", הוא מספר. "ככל שהתקרבנו ל־2019 יצרתי יותר ויותר".

"זה הבית שלי"

ואז התרחשה תפנית בחייו. "הבטחתי לאבי ז"ל כמה פעמים שאגיע לישראל. לפני שנתיים הוא נפטר מסרטן", מספר דרורי. "עקב זה אימי נכנסה לדיכאון והיום היא גרה בבית אבות. האימא הצוהלת, החברה הטובה והציירת הפכה להיות דיכאונית ואפתית. עצוב לי מאוד. היא עדיין מלווה אותי, אבל על אש קטנה מאוד".
וזה חולל את השינוי?
"בגלל המצב הזה החלטתי לחזור לארץ ולפתח־תקוה, ממש כמו בפסוק 'ושבו בנים לגבולם'. וחזרתי היישר לקורונה. אני יהודי, ציוני וזה הבית שלי, אני מרגיש שייך למקום. למה לשמח אנשים אחרים ולא את מי שחי כאן? אמרתי שאקבל עליי את האחריות הזאת ואבוא לפה בתקווה שאשתי תבוא אחריי, אבל כרגע, בגלל סיבות שונות, היא עדיין שם".
עד כמה השתנתה העיר מיום שעזבת?
"הופתעתי לחלוטין, הייתי בהלם. אני נכנס לכפר גנים ומתבלבל. כשגרתי ברחוב יהלום הייתה רפת מאחורי הבית שלי. עכשיו הכול השתנה וקשה לזהות. העיר מודרנית, יש בה גנים ומדשאות. החלטתי שאני מתמקם פה ומעוניין ליצור גם בשבילה. כבר יש לי כמה עבודות מוכנות, השאלה כמה רצון יש מצד הרשויות".
יש איזו נדוניה שחשבת להביא איתך?
"האמת שלפני שנתיים, במסגרת אחד הביקורים שלי בארץ, נפגשתי עם ראש העירייה רמי גרינברג והצעתי להכין פסל בדמות יונת שלום. הפסל הזה אמור להיות אחד הפסלים הגדולים בעולם, אם לא הגדול שבהם. מדובר ביונה שעולה מגובה של תשעה מטרים עד גובה שמונה קומות, יורדת עם מוטת כנפיים שאורכה 15 מטרים ועושה סיבוב של 360 מעלות על רקע מזרקות".
כיצד הוא הגיב?
"אחרי שדיברנו על עלויות, שהן 5.5 מיליון שקלים בערך, הוא נתן את ברכת הדרך. השקעתי עשרות אלפי שקלים בתכנון ובתשלומים למהנדסים, אבל עכשיו הפרויקט תקוע. אשמח אם הוא יצא לפועל בפתח־תקוה ולא בעיר אחרת. מבחינתי, זה יהיה השיא, הדבר הכי חשוב בחיי. הפרסום והמדיה יכולים להיות בין־לאומיים".
ממה אתה מתפרנס בארץ?
"מכסף שהבאתי איתי, אין לי אפילו ביטוח לאומי. לא יודעים איך להתייחס אליי. יש כמה קטגוריות של אומנים, ולא יודעים איך לאכול אותי. החלום שלי הוא לפתוח מתנ"ס ברמה גבוהה, אין כזה בפתח־תקוה עכשיו. לא סתם מתנ"ס אלא לקחת את האנשים הכי טובים שיש בעיר, אם זה במוזיקה, בציור, בפיסול או בריקוד, להוציא את המורים הכי טובים ולתת להם במה ללמד אנשים אחרים".

הפתרון האירי

ועד שיגשים דרורי את חלומו הוא עמל על בניית כיתת לימוד בסגולה, בפארק האפשרויות. שם גם מוצגת לראווה אחת מיצירותיו המרשימות שעוצבה לדבריו בהשראת רחל המקראית. "אני לא קורא לה כך כי מי אני שאעשה זאת אם אני לא יודע איך היא נראתה", הוא אומר. "פיסלתי לפי איך שאני ראיתי אותה בדמיוני. אני מוציא את מה שיש לי בראש וברגש. כתוב על לחייה 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה' מתוך ספר ירמיהו. בסוף הפסוק כתוב 'ושבו בנים לגבולם'. רציתי להקדיש אותו למשפחות השכולות, אבל אומרים שיש כאלה שאיבדו את הבנים ואחר כך גם את האמונה ולא ירצו לראות את זה. יכול להיות שגם דתיים לא יראו בעין יפה איך כביכול רחל מוצגת".
יצירותיו של הפסל יורם דרורייצירותיו של הפסל יורם דרורי
יצירותיו של הפסל יורם דרורי
(צילום: ריאן)
הגעת לכאן ממקום שהיית מוכר ומפורסם בו, ופה אתה מוכר הרבה פחות. איך אתה מרגיש?
"לא קל לעזוב מקום שהיה בית, עם כל הקשרים שהיו לי בו. היו לי קשרים עם ראש ממשלת אירלנד. אני עוזב שם הכול ובא למקום שאין לי בו פרנסה. ההרגשה לא כל כך טובה, אבל אני יכול להבין כי הגעתי בתקופת הקורונה וקשה לראות ראשי עיריות וקשה לבקש מהם להוציא פרויקטים לפועל".
הגעת לכאן ממדינה ירוקה. מה אתה חושב על הטיפול של ישראל בקורונה ועל הסיוע שלה לתושבים?
"אני חושב שאנשים שאין להם מה לאכול או אין להם ממה להתפרנס חייבים לקבל עזרה. באירלנד נתנו שישה חודשי פטור ממשכנתה למי שלא עובד, ואותו הדבר גם בנוגע לתשלום שכר הדירה. בארץ לא יעשו את זה. שם נתנו 1,500 שקלים בכל שבוע לתושבים מעל גיל 21 כדי שישבו בבית ולא יצאו. הצליחו להוריד את מספר הנדבקים למספר חד־ספרתי ופתחו את המדינה. ברגע שהתגלה מישהו עם קורונה באיזה מפעל ובגלל זה נדבקו 70 איש, סגרו את כל המדינה. אתה קולט? על 70 איש. פה יש 2,000 כל יום. אם אתה שואל אותי, הייתי סוגר את המדינה לשבועיים ושכולם יישארו בבית. יש חגים עכשיו, אנשים ממילא לא אמורים לעבוד בכל השבועיים האלה, אז יש כאן הזדמנות. למה לחכות? אחרי החגים יהיה פה בלגן אחד גדול כי זה גם תחילת החורף".
ומה מבחינת הסיוע לאומנים?
"אני לא יודע אם מקבלים משהו. באירלנד עשו פעם כתבה בטלוויזיה על איך ישראל מתפתחת מבחינה כלכלית, אבל מה זה שווה אם בזמן משבר אתה לא יכול לעזור לאנשים? ושלא תטעה, לאירים אין סימפתיה לישראל כי הם רואים את הדמיון בינינו ובין האנגלים שטיפלו בהם בעבר. הם חושבים שאנחנו נכנסים בטנקים והפלסטינים מתגוננים באבנים".

"לא מתכוון לוותר"

למרות החזרה לפתח־תקוה והגאווה שהוא מרגיש דרורי אינו מוכן להתחייב כי יעביר כאן את שארית חייו. "אני צריך דחיפה מאנשים ורוצה להתחיל ללמד פה", הוא אומר. "יש כאן הזדמנות לעשות משהו זול מאוד, בסך הכול 1,200 שקלים לעשרה שבועות. כרגע יש נרשמים אחדים בלבד וזה לא מספיק".
אתה מאמין שתוכל להתפרנס מאומנות בישראל כמו שהתפרנסת ממנה באירלנד?
"אני רוצה מאוד ומשקיע בכך הרבה מחשבה. אני חייב לצאת, שידעו שאני קיים. אין הרבה שעושים את מה שאני עושה באומנות, ולא בגלל שהם לא יכולים אלא כי פשוט לא עושים. למה שהפסלים יזכו בפרסים באירלנד, בגרמניה או בארצות הברית? למה שלא יזכו בפרסים בארץ? בוא ניתן לזה הזדמנות, הגיע הזמן. כל דבר שאני יוצר צריך שיהיה עוצמתי ושאנשים יעברו ליד ויגידו, 'וואו מה זה הדבר הזה?'
"כשאתה עושה משהו שאתה אוהב כל כך לזמן אין משמעות. אתה יכול לשבת מהבוקר עד הלילה. אני יכול לעבוד גם בחושך עם פנס וחייב ורוצה תמיד להספיק עוד. בלילה אני חושב על מה אני הולך לעבוד בבוקר".
מה צופן העתיד שלך כאן בתחום?
"בנקודה הזאת של החיים שלי אני חושב בצורה פרודוקטיבית. אני אופטימי ולא מתכוון לוותר. קל לקום וללכת ואז מה עשינו בזה? אני כן רוצה לתת לזה הזדמנות. אני רוצה לעשות דברים חדשים פה. הרעיונות שלי מתחדשים וחייבים להיות יוצאים מן הכלל. כיתות הלימוד יכולות להחזיק אותי גם אם לא אמכור פסלים. אמכור מהידע שלי ומהניסיון. אני חושב שמי שנולד להיות אומן לא יסתכל הצידה. אולי אם אגיע לפת לחם כן איאלץ לקום וללכת".