חייה השלווים של אושרית אלבז־כרמלי (40) מפתח־תקוה, נשואה, אם לשלושה, עובדת סוציאלית ומאמנת אישית לפרנסתה, אינם מגלים ולו טפח מעברה המורכב – אחות אהובה שנפטרה לאחר מאבק במחלה קשה, גירושי הוריה, הפרעות אכילה וטיפולים פסיכולוגיים היו חלק בלתי נפרד מנעוריה ובזמן שירותה הצבאי.
מצבה הסתבך אף יותר בזמן נישואיה הראשונים, אז נהפכה לאישה מוכה. סיפורה הקשה מופיע כעת בספר "גחליליות בלילה" כאחד מ־16 סיפורים של נשים שהיו במצב דומה. "המטרה היא לעזור לנשים בסיטואציות שכולנו מקווים שייעלמו מהעולם", היא אומרת.
"משהו לא בסדר"
"הוא היה ידיד של חברה שלי ללימודים", היא מספרת על היכרותה עם בעלה הראשון. "ערב אחד הוא לקח אותנו למועדון בתל אביב ואחר כך ביקש את מספר הטלפון שלי. אחרי התלבטות נתתי לו את המספר. בבוקר שלאחר מכן הוא התקשר ורצה להיפגש. בערב הוא כבר עמד בפתח חדרי במעונות הסטודנטים עם אופני הרים בשבילי, כמו שרציתי. במשך חודש הוא חיזר אחרי בצורה אינטנסיבית והקשר בינינו התהדק. החלטתי לנסות לתת לקשר הזה סיכוי ומהר מאוד הוצפתי בעשרות מסרונים וטלפונים בכל יום ובשאלות כמו מה אני עושה ואיפה אני נמצאת. הרגשתי מוחמאת ונחשקת ולא ראיתי את הקנאה, את האובססיביות ואת השתלטנות שהניעו אותו".
הקשר בין השניים הלך והתהדק. התקרית האלימה הראשונה אירעה בזמן ההכנות לחתונה. "נסענו לקנות נעלי כלה ובדרך חזרה התווכחנו", היא אומרת. "פתאום הוא סטר לי בעוצמה. יצאתי מהרכב באמצע כביש מהיר ובשוק שהייתי בו התיישבתי והתחלתי לתהות בנוגע לסיטואציה הזאת ולעתיד. אביו התקשר אליי והזמין לי מונית והרוחות 'הורגעו'. הנורות האדומות המשיכו להבהב, אבל סירבתי להאמין שהן נכונות, במיוחד כי עמדתי להתחתן. אני חייבת להגיד שבאמת לא ראיתי את רוב האזהרות בזמנו, אבל תחושת הבטן הראשונית שלי הייתה לא טובה".
הסביבה הקרובה שלך לא ראתה דבר?
"זמן קצר לפני החתונה אבא שלי אמר לי שמשהו לא בסדר. הוא ניסה להגיד לי לבטל את החתונה, שאני עדין לא בנקודת האל־חזור, אבל הייתי עמוק בתוך זה. לא הקשבתי לו או לאחרים, והם לא התעקשו אלא תמכו בי בבחירה שעשיתי גם אם היא לא הייתה לטעמם. וזה מה שהיה גם ביום שבו נסענו לראות את האולם. אחיו של אבי אמר לי דברים דומים לדברי אבי".
לאחר החתונה וירח הדבש בהולנד עברה אושרית לגור עם בעלה הטרי בדירת קרקע בשכונת קטמון. היא הייתה בשנתה האחרונה ללימודי העבודה הסוציאלית, והזוג החליט להביא ילד לעולם. לדברי אושרית, עם הזמן נעשה בעלה אלים יותר ויותר, והתנהגותו כבר לא הייתה בגדר סוד לסביבתה.
"סימנים על הגוף"
"הייתי קצת פחות בקשר עם אבא שלי", היא אומרת על אותם ימים. "ההורים שלו ידעו ראשונים על כל מקרה ועל כל סטירה. מדובר בדברים שלא סיפרתי להורים שלי מתוך בושה. סמכתי על ההורים שלו שישפיעו לטובה על התנהגותו והרגשתי שהם אוהבים אותי מאוד. ראיתי אותם באור טוב בלבד, כמו שראיתי את ההתנהגות האובססיבית של בעלי לפני שסימני האזהרה התחילו להחמיר".
עד כמה הייתה סביבתך הקרובה מודעת למה שחווית?
"סיפרתי לחברות שלי, ההורים שלי ידעו, ואפילו המדריך שלי בהכשרה המעשית בתואר ידע בשלב מסוים. הראיתי לו את הסימנים על גופי כשהסברתי לו למה נעדרתי זמן רב".
איך החלטת לשים לזה סוף?
"אחרי 11 חודשים שבהם הייתי נשואה יצאתי מהחדר יום אחד, והוא זרק עליי דברים. לקחתי את הטלפון הסלולרי ובאומץ שעד היום איני יודעת מאין הגיע חייגתי 100 והזעקתי את המשטרה. הכול קרה מהר כל כך. באו שני שוטרים, שאלו אם ארצה להגיש תלונה ועניתי בחיוב. לקחו את שנינו לתחנת המשטרה בניידות נפרדות. ישבתי כמה שעות מול החוקר וסיפרתי לו מה עבר עליי בכל החודשים האחרונים".
העדות הזאת נהפכה לשישה כתבי אישום, ובעלה הורשע בכולם בבית המשפט. "החוקר אמר לי, 'אם היית מחכה עוד קצת, אולי היו מוצאים אותך כמה מטרים מתחת לאדמה'", היא אומרת. "הוא ממש הפציר בי, 'את נראית בחורה נבונה, אל תחזרי אליו אף פעם!'"
"לצאת מהאפלה"
היום חייה של אושרית שונים לגמרי. היא אם לבנה מבעלה הראשון ויש לה עוד שני ילדים שהביאה לעולם עם בעלה השני. כדי להגיע לשלב החדש הזה בחייה היא הייתה צריכה לעבור תהליך שיקום והכרה שיש חיים אחרים מחוץ למערכת יחסים אלימה.
ספרי קצת על תקופת השיקום.
"קודם כול לא יצאתי עם אף אחד במשך כמה שנים טובות. הדבר היחיד שרציתי הוא להיות אימא. רציתי לתת לילד שלי את הכול. הלידה עזרה לי להשתקם ולצאת מהמקום האפל שבו הייתי. אמרתי לעצמי שבשום אופן הוא לא יגדל בבית כזה, והרצון הזה קידם אותי".
המשכת לפחד גם אחרי ש"זה נגמר"?
"כן, כמובן. במשך שנים, אם במחשבות ואם במעשים. לא הייתי נותנת לבן שלי ללכת לשום מקום בלי שידעתי לאן הוא הולך, מי יהיה שם וכמובן, לקחתי אותו לשם והחזרתי אותו הביתה".
מה את רוצה לומר לנשים במערכות יחסים עם גבר מכה או שהיו במערכת יחסים כזאת?
"שלא צריך להתמודד לבד, אפשר וצריך לבקש עזרה. לאף אחת לא מגיע לסבול ולו לרגע אחד. אפשר לקום וללכת ולחיות חיים אחרים. צריך תמיד להאמין שאפשר אחרת".
הסיפור שלך יצא לאור כעת. מה השלב הבא מבחינתך?
"בימים אלה אני כותבת ספר שלם על הקשר בין הפרעות אכילה לאלימות".
