האומנית שרה רז לא ראתה את ששת נכדיה זמן רב בגלל סגרי הקורונה השונים. על כן היא יצרה למענם חור במנעול ושאלה את נכדיה מה ירצו לראות דרכו. הצצה לתוכו חושפת פיסות של טבע, של שדות ירוקים, של בית בעל גג אדום. דרך חור במנעול אחר היא יכולה לראות חד־קרן מכונף, פרי דמיונה של נכדתה הקטנה.
"אומנות פורצת חומות", קראה רז לסדרת הציורים שיצרה בהשראת השיחה עם נכדיה. "לנו, האומנים, יש כלים לפרוץ את החומות, גם את אלה של הסגר שנכפה על כולנו", היא מסבירה. "יש לנו זכות לצבוע את העולם בצבעים שלנו".
מתוקף תפקידה – יו"ר עמותת אומני פתח־תקוה, ובעיקר מתוקף היותה אומנית בנשמה – מזמנת לה תקופת הקורונה משברים, אתגרים וכעסים רבים, אבל גם לא מעט הזדמנויות יצירתיות מפתיעות. תפסנו אותה לשיחה קלה על שני הצדדים האלה.
בהינף מכחול
"אומנות בתקופה של משבר עולמי אינה יכולה להיות זהה לאומנות בתקופות יציבות", פתחה רז את דבר האוצרת בתערוכת "שלום לך קורונה", התערוכה הקבוצתית של אומני העיר שהוצגה בגלריית "הציפור הכחולה" אחרי הסגר הראשון. "אני מאתגרת אותם גם בתקופה כזאת, כשהגלריה סגורה לעיתים", היא מתגאה. "צריך לחפש דרכים לצאת מהמוזאון ומהגלריה ובכל זאת להגיע לאנשים. ואנחנו מצליחים, למשל בתערוכות וירטואליות או בהפקת סרטונים קצרים על אומנים מהעיר. הכול כדי 'לגרות' את האנשים המוכשרים האלה לפעולה ולשמור על קשר עם הקהל".
את שותפה להרגשה של רבים מחברייך בעולם התרבות והאומנות ולפיה הם ניצבים בתחתית סולם העדיפויות של המדינה?
"ודאי. הנגיף הזה הופך לאיום מהותי על החברה. הממשלה לא מבינה את חשיבות העבודה שלנו, לא רואה בה עבודה חיונית. כנראה יותר חיוני שאיש הייטק יוכל להמשיך ולייצר מערכות לחברות ביטוח ולא לתת מזור או הקלה לנפש האזרחים. בכל העולם השאירו מוזאונים וגלריות פתוחים, ואצלנו זה לא חשוב מספיק.
"הקמתי במה בחצר ביתי, בנווה עוז, ובכל פעם באים 40–50 איש לשעה של הסחת דעת. אני רואה כמה זה עוזר להם. בכל פעם שנוצרה מצוקה בקהילה כלשהי לאורך ההיסטוריה היו טקסים – ריקוד, שירה, דרמה – שנועדו לעזור. הם נתנו הרגשה של משמעות וביטחון. משבר הוא מקור לצמיחה. האומנות תמיד פרחה אחרי מגפות גדולות. בהינף מכחול אנחנו יכולים לשנות מצבע כהה וקודר לצהוב ומאיר. ואנחנו מאבדים את זה. כולם מתרגלים לאדישות, תקועים מול החדשות מ־15:00 בצהריים עד 23:00 בלילה. אתה רואה אנשים עומדים בתורים ארוכים בסופר, כמעט עד היציאה, אבל חמישה אנשים לא יכולים להיכנס לגלריה".
משחק הממליכים
רז (68) הגיעה לפתח־תקוה כשהייתה בת 18 ונרשמה לבית הספר לאחיות בבילינסון. מאז לא עזבה את העיר. היא הייתה אחות בבית החולים במשך חמש שנים בקירוב ואחר כך הקימה חברת סיעוד גדולה ומצליחה שהייתה חלוצה בתחומים אחדים, למשל בהקמת מרכזי יום לקשישים. "היו לנו אלפי מטופלים ומטפלות, וימים שלמים עסקתי בקשיים, במכאובים ובמשברים ובניסיון למצוא פתרונות", היא מספרת. "האומנות סיפקה מפלט מהיום־יום הלא פשוט הזה".
לציוריה הייחודיים התוודענו בפתיחה, ועליהם אפשר להוסיף את ספרה המצליח, "אור הלבנה ממעל", שבו תיעדה סיפורים שסיפרה סבתה על תולדות משפחתה שמוצאה מבולגריה. הספר תורגם גם לאנגלית אחרי שזכה לביקוש בקהילות יהודי בולגריה בארצות הברית ובבולגריה עצמה.
בעוד שבועיים בקירוב תשתתף רז בתערוכה בין־לאומית של בובנאות שתיערך במרינה בהרצליה. ישתתפו בה 100 אומנים בערך מכל רחבי העולם. היצירה שלה, "שח־מט", נושאת בחובה מסרים פוליטיים מורכבים. "קראתי ליצירה 'משחק הממליכים' בניגוד ל'משחק המלכים', היא מסבירה. "הרעיון היה לתת סקירה של ההיסטוריה של האנשים, של התרבויות שאחראיות להמלכתם של השולטים בהן, למשל יש בובות מהמהפכה הצרפתית וממלחמת האזרחים בארצות הברית".
למה?
"כי אנחנו אשמים. אנחנו יצרנו את ה'מפלצות' האלה ולא משנה מה הנטייה הפוליטית שלך. שליטים שיצרו קיטוב נורא. פתאום אני מגלה הרבה חברים שלי שהצניעו את הדעות הפוליטיות שלהם כדי לא לחבל במערכות היחסים. הגענו לשפל נורא".
לפני 12 שנים קיבלה עליה רז את תפקיד יו"ר עמותת אומני פתח־תקוה והיא מכהנת בו בהתנדבות. היום יש באגודה יותר מ־200 אומנים פעילים בכל הגילים. "המטרה היא אחת – לקדם את האומנות ואת האומנים", היא אומרת, "ליצור תערוכות, להניע אומנים ליצור לפי נושאים, להזמין אומנים מחוץ לעיר וליצור סיעור מוחות ולתת לאומנים מקום שישמש להם סטודיו".
ביתם של האומנים הוא גלריית "הציפור הכחולה", על שמו של בית הקפה הידוע שעל חורבותיו היא הוקמה.
"כשהגעתי לעיר בית הקפה עדיין שקק חיים והיה מוקד מפגש לאומנים וליצירה", היא מספרת על המקום שזכה לכינוי "קפה כסית של פתח־תקוה". "המקום שהקמנו, ולאחרונה שופץ והפך לגלריה בוטיק, נותן את המקום לשיח האומנים שאנחנו רוצים לעורר. לכן ראיתי לנכון להחזיר עטרה ליושנה ולקרוא לו באותו השם".
פתח־תקוה אוהבת אומנות?
"לא ייאמן עד כמה. ראש העירייה רמי גרינברג אימץ אותנו ומבין את החשיבות שלה. אומנים רוצים להיות חלק ממשהו דינמי שיוצר פעילות גם בתקופה מורכבת כמו הקורונה. במערכת החינוך כמעט לא נותנים מקום לאומנות. כולם רוצים לימודי ליב"ה, לא מבינים את החשיבות, וחבל".
