עסק ייחודי לחידוש וניקוי שמיכות פוך, בית דפוס שפעיל מלפני קום המדינה, חנות למסגור תמונות, הממתקים שאוכלים קרוב ל-80 שנה, והחומוס שלא הפסיקו לנגב משנות ה-50. הכירו את העסקים המיתולוגים של פתח תקוה, שכלולים ביוזמה חדשה – סיור בין בתי העסק הוותיקים והידועים ביותר של אם המושבות.
את הסיור יזמה עיריית פתח תקוה, יחד עם מיטל כץ, מקימת מיזם הסיורים החברתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם". הפרויקט חושף את המשתתפים לבעלי מלאכה, עסקים משפחתיים וחנויות ותיקות ששרדו את מבחן הזמן ועומדים על תילם על אף התפתחות הטכנולוגיה ואפשרויות המסחר. "פתח תקוה יותר 'זקנה' מתל אביב ויש כאן לא מעט עסקים ותיקים", מסבירה איריס שנבל, מנהלת מחלקת שימור אתרים בעירייה, את הסיבה ליוזמה החדשה. "מצאנו בין 15-20 עסקים ותיקים שמוכנים להיות חלק מהסיור וכל מדריך בונה לעצמו את המסלול שעובר בכמה מהם. במסגרת הסיור, שאורך שעתיים-שלוש, המשתתפים נכנסים לעסק ושומעים הסבר מבעליו על המקום והפעילות. המטרה היא שלאנשים האלה תהיה יותר פרנסה וגם לתת להם את הכבוד ואת תשומת הלב שמגיעים להם. בנוסף, השאיפה היא להגדיל את תיירות הפנים לפתח תקוה".
הדפוס של כהן
אחד מאותם עסקים בסיור שוכן ברחוב אשכנזי יחזקאל 3 ועונה לשם "דפוס י. כהן"- בית דפוס שהוקם בשנת 1937 על ידי יעקב כהן.
"אבא למד דפוס בבית ספר מקצועי ביוגוסלביה, ובשנת 1934 הוא עלה לארץ עם אמא שלי בגיל 20 כשהוא נושא עימו תעודת אמן", מספר הבן חיים (77), שמנהל היום את המקום. "את הדפוס הם פתחו בחובבי ציון כשבחדר אחד התגוררנו, חדר אחר היה הדפוס, המטבח היה בחוץ והשירותים המשותפים היו בכלל ברחוב ההגנה. במהלך הלילה אבא היה מלחים ג'ריקנים לבריטים וביום היה מפעיל את בית הדפוס".
אלו זיכרונות יש לך כילד מהמקום?
"הייתה הרבה עבודת יד. פעם לא היו גיליונות של איי 4, פוליו, אלא דפים בגודל של 70 על 100, וכל עבודה היינו צריכים לחתוך בידיים".
ב-1966 בית הדפוס עבר למשכנו הנוכחי ושם "הכנו את כל דברי הדפוס בידיים. נתנו שירות למפעל עץ הזית, מפעל צמיגי שמשון, והכנו את כל הטופסולוגיה לעיריית יהוד, בני עטרות, וגם לעיריית פתח תקוה. יש לי עדיין גלופות של העירייה בעסק. הדפסנו הזמנות לחתונות של חצי פתח תקוה, בר מצוות, היום כבר אין את הדבר הזה. הדפוס הולך ונעלם".
כמה עבודה הייתה בעבר ביחס להיום?
"אין מה להשוות. היינו עובדים מהבוקר עד הלילה, המכונה הייתה מדפיסה בלי סוף והיום בטפטופים. אני עובד על אש קטנה, בעיקר חשבוניות וקבלות. כרגע אני מצליח להתקיים, לא יותר".
אז מה בכל זאת מחזיק את חיים בעסק? "המקום הזה בדם שלי, אבא הקים אותו בעשר אצבעות. יש לי ציוד שרצו לקנות פעמים רבות אבל אמרתי 'בשביל כמה אלפי שקלים, אני לא יכול למכור'. אני יודע שאבי הזיע והשקיע כאן ואין לי לב למכור את זה. הייתי רוצה להפוך את בית העסק למוזיאון. אשאר כאן כמה שאני יכול, אבל בכל מקרה - הילדים שלי לא חלק מהעסק. לא רציתי שיהיו, כי זה עולם הולך ונעלם".
השמיכות של אולגה
"אולגה - מוצרי פוך טבעי" נחשב גם הוא לאחד מכוכבי הסיור. העסק נמצא ברחוב ההסתדרות 2. הוא הוקם לפני 53 שנה על ידי יהודה הירש ואשתו אולגה. בתחילה פעלה החנות ברחוב חיים עוזר עד שב-1980 עבר למיקומו הנוכחי. בתווך הצטרף לעסק בנם, שלום, לאחר גיוסו והיום הוא מנהל את המקום יחד עם אשתו ובנו.
"שהצטרפתי לחנות שכללנו את העסק וקנינו מכונה שאיתה יכולנו לכבס את השמיכות. הייחוד שלנו הוא היכולת לייבש את הפוך בבד אטום. יש אצלנו שתי אפשרויות: ריענון של השמיכה או חידוש שלה. אנחנו עושים גם את כל התהליך בנוכחות הלקוח ותוך שעה וחצי יש לו שמיכה מוכנה. כמובן שאנחנו עושים גם שמיכות חדשות לפי מידות והזמנה של הלקוח".
לדבריו של שלום, מדובר בעסק ייחודי מאוד. "באים אלינו לקוחות רבים מחוץ לעיר, מדן ועד אילת. אנחנו בין היחידים במדינה שמכבסים ומחדשים שמיכות פוך. יש אולי עוד אחד או שניים בישראל עם מכונה באותו סגנון כמו שלי שתחגוג עוד מעט 40 שנה". ויש לו גם סוד שלא ממש יעזור למכור שמיכות חדשות: "לא כולם יודעים, אבל פוך איכותי יכול להחזיק דורות שלמים".
מה חשיבות העסק עבורך?
"אמא שלי אמרה 'מפה ייקחו אותי רק לבית קברות'. זה עסק שאני נמצא בו מגיל צעיר אז ברור שזה לא משהו שאתה עושה כלאחר יד. גם לפני כן, אם יכולתי עזרתי להורים כי ככה חונכתי. אין לי יומרות לעשות הרבה כסף, אבל אני מתפרנס וזה סיפוק שאתה עושה משהו שיש בו צורך. אני מקווה שהעסק יעבור גם לדור השלישי".
המסגרות של אנגל
עוד עסק ממנו תוכלו להתרשם במהלך הסיור, הוא "מסגרות לתמונות אנגל" ברחוב רוטשילד 75, אותו הקים רפי אנגל ב-1981. למעשה, הוא הלך בדרכו של אביו שעסק במסגור עוד בהונגריה.
"אנשים באו למסגר תמונות, להחליף מסגרות ישנות, הגיעו ציירים ולקוחות רבים. 10-15 שנה עבדנו יפה, אבל בשנים האחרונות הענף קצת ירד", מספר רפי (64). "אנשים צעירים יותר כבר פחות תולים תמונות ומזמינים מהאתרים הסינים, לכן התחלנו להכניס לעסק גם מראות עם מסגרות, מוצר שדי צבר תאוצה. בוא נאמר אבל שאם בעבר היינו שמונה ממסגרים בעיר, היום נשארנו 2.5, שאחד מהם עוד מעט בפנסיה".
יש גם מפורסמים שהגיעו לקבל ממך שירות?
"יש, אבל אני לא יכול לציין שמות. כן אזכיר את שמואל פלאטו-שרון ז"ל שעשיתי לו כמה מסגרות. פלאטו-שרון היה מאוד נחמד, סימפטי ואהבתי לעבוד איתו.
"מעבר לכך, מגיעים אליי אנשים ממקומות רחוקים. הגיע אליי מישהו מאשקלון שאמר לי 'לא מצאתי מישהו באזור, חיפשתי והגעתי אליך'. זה לא יאומן. זה מחמם את הלב שאנשים מעריכים עוד את המקצוע".
אתה אומר שהענף נמצא בירידה. מה גורם לך להמשיך להחזיק את העסק?
"אני אוהב את העבודה, אוהב ליצור בידיים. לא עושים מיליונים אבל מי שעובד נכון יכול להתפרנס בכבוד. זה עושה לי טוב שאני ממשיך את המסורת של המשפחה וזה כמו מפעל חיים שלי שהקמתי מאפס".
הילדים שלך ימשיכו אחריך בבית הדפוס?
"לא , אין להם מה לחפש כאן, הענף הזה נגמר, ואני עוד כמה שנים יוצא לפנסיה. אני תמיד אומר שבן אדם צריך ללכת בכבוד שזוכרים אותו יפה".
קראו גם:
וגם העסקים האלה נכללים בסיור:
משקאות חשין-מנדלסון: בסוף שנות ה-50, רבים באו לחנות ברחוב ברון הירש כדי לקבל איזה כוס עראק או קוניאק על חשבון הבית. היום, 65 שנה אחרי, העסק עדיין פועל מאותו מקום, אך מנהג המזיגה נפסק. מדובר כבר בשושלת שלישית לבית חשין, כאשר היום מנהלת את העסק רבקה חשין-מנדלסון. אבל השושלת ממשיכה גם אחרי הנכדה, אם כי לא באותו מקום - הנין אסף מנדלסון מפעיל חנות יינות יוקרתית ברחוב סלור.
מסעדת מאכלי ישראל (חמצני): לא הרחק מחנות המשקאות, גם כן ברחוב ברון הירש - נמצאת אחת החומוסיות הוותיקות ביותר באם המושבות. ב'מאכלי ישראל' מנגבים חומוס כבר מעל 70 שנה. את המקום מנהל כיום דרור שרעבי. לצד החומוס תמצאו גם מרקים ותבשילים ביתיים. העיצוב של העסק, אגב, כמעט ולא השתנה מאז נוסד ב-1950.
צמר ורדה: העסק נפתח ב 1947 ברחוב ברקוביץ, ופועל שם מאז. את המייסדת ורדה לוי ז"ל, החליפו בני הדור השני דליה ומאיר לוי, וגם הנכד דוד כבר החל לעבוד בחנות. 'צמר ורדה' מציעה מוצרי סידקית, גובלנים וצמר. למרות שחלפו מעל 75 שנה, החנות נראית כמעט זהה לזו שנפתחה לפני קום המדינה.
תבליני אבי: פועלים ברחוב המרכזי בשוק, דור שלישי למוכרי תבלינים ממשפחה יוצאת עירק. העסק פועל משנת 1951 וכיום מנהל את החנות הבן הבכור אבי שהוא בעל ידע נרחב ברפואה עממית.
הממתקים של דוד: את מלאכת הקונדיטוריה למד דוד מאביו, שפתח מאפייה קטנה לאחר שהמשפחה עלתה מעירק בשנת 1946. ילדיו עוזרים לעיתים אך לא יחליפו אותו כי לטענת אשתו ה'מטבח זו עבודה קשה'.
