סוף עידן: משבר הקורונה, שפגע אנושות בענף המסעדנות, הפיל השבוע עסק נוסף, כזה שתושבי אזור פתח תקוה לא האמינו שיגיע הרגע שבו הוא כבר לא יהיה חלק מהנוף. בית הקפה "זר-קפה", ששכן בתחנת הדלק בכניסה למושב נחלים קרוב לשני עשורים סגר את שעריו.
בית הקפה המשפחתי הוותיק היה מוקד משיכה לא רק עבור הנהגים בכביש 40, אלא גם עבור תושבי המושב הסמוך, ותושבי עמישב-הדר גנים. המקום נסגר מיידית בימי ההסגר בעקבות הגבלות משרד הבריאות והתפרצות נגיף הקורונה, ובשל ההגבלות הצפויות בתקופה הקרובה על ענף המסעדנות, מבינים בעליו שאין באפשרותם להמשיך ולהחזיקו.
"המקום צריך להיות מלא כדי שנרוויח ממנו וגם אז לא קל", אומרת גלית פסח-זנקו מי שעבדה במקום 13 שנים, ובארבע השנים האחרונות מנהלת אותו. "כל הזמן עשינו את המאמצים כדי למלא את המקום, וכשאתה יודע מראש שזה לא אפשרי, במיוחד לאור העובדה שניאלץ לעבוד בחצי כח זה הופך לקשה מדי. גם להתניע מחדש את העסק זה לא קל ולא כדאי", היא מסבירה.
איך התחושה כשאת מבינה שאין ברירה אלא לסגור?
"עצוב מאוד. אני בסוג של תקופת אבל כרגע. למרות שהכנתי את עצמי לאפשרות הזאת בעקבות המצב שנוצר, זה עדיין קשה מאוד".
מה היה בית הקפה בשבילך?
"לא רק בשבילי, אלא גם בשביל העובדים ועוד המון אנשים, זה היה בית. מהבוקר אני מקבלת טלפונים מלקוחות והודעות כמו 'סוף העולם הגיע'. יש אנשים שעבדו כאן, וממשיכים לבקר כהורים עם ילדיהם. אנשים עבדו כאן בזמן הלימודים האקדמאיים, ולפעמים חזרו לכאן לאחר מכן כשלא הכל הסתדר להם. הם הרגישו בנוח ואנחנו השתדלנו לסייע".
כמקום ותיק היו לבית הקפה לקוחות קבועים רבים. פסח זנקו: "יש לנו לקוחות מאוד נאמנים שהיו באים מדי יום, וידענו כבר מה הם אוכלים ומה הם שותים. אנשים יכלו לבוא, וידענו מה קורה בחיים הפרטיים שלהם. ממש משפחה. לאורך כל הדרך התאמצתי שיהיה מאוד חברותי ומכיל. היה לקוח שקרא למקום 'קליניקה' כי הוא אמר שהוא מגיע לקפה כדי להבריא ולא כדי לאכול. תמיד הוא אמר שיש מישהו שמקשיב לו. המקום היה ממש כמו רשת חברתית".
בשל מיקומו בתוך תחנת דלק מספרת בעלת המקום שרבים התייחסו אליו כאל מקום לפגישות דיסקרטיות. "אנשים רבים היו קובעים בו במכוון כי היו בטוחים שלא רואים אותם שם. גם לא מעט עסקאות וישיבות נערכו אצלנו, בין היתר של מפלגת הימין החדש עם השר נפתלי בנט", היא מספרת בחיוך.
מה הייתה מנת הדגל שלכם?
"מה שהיה טוב אצלנו זה שהאוכל היה מאוד פשוט, לא מתיימר, טרי, במנות גדולות, ולא יקר במיוחד. אם אני צריכה להגדיר מנה כמנת הדגל אז אלה המרקים. בכל בתי הקפה יש אולי סוג או שניים של מרקים, אצלנו היו באופן קבוע חמישה סוגים ואוי ואבוי אם היה חסר אחד. אבל הקסם בעיקר הייתה האווירה, החופש, אפילו בדברים קטנים כמו שלמלצרים לא היו מדים אחידים. לא רציתי, כי רציתי את החופש, את השוני. רציתי שירגישו בבית. בפועל זה עבד, אבל הגורל האכזר הפיל עלינו את הצרה הזו וזה כבר היה קשה מדי".
מה הלאה מבחינתך?
"אני לוקחת את הזמן כרגע ואעשה חישוב מסלול מחדש. עדיין לא החלטתי סופית. כל תחום האוכל קשה כרגע. נראה מה יוליד יום. עצוב מאוד, אבל נמשיך הלאה אין ברירה".
גם העובדים התקשו לקבל את הבשורה המרה. "כואב הלב", אומרת בר חלילי. "הרבה לפני שהתחלתי להתפרנס במקום, היינו מגיעים אליו ברגל מהשכונה (הדר גנים). לימים התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ובמקביל התחלתי לעבוד במקום. ההנהלה תמיד באה לקראתנו ואני חייבת לציין לטובה את גלית שהייתה ממש חברה ולא ראתה אותנו כעובדים שלה. המקום היה לי לבית לפני שהיה מקום עבודה. הייתה לי שם תקופה מצויינת עם אווירה טובה ומשפחתית וזכיתי להכיר הרבה חברים. עצוב מאוד שנסגר".
