"ניסיתי לשכנע את בעלי להתקשר אבל הוא לא מסוגל. אני חייבת לקבוע לו פגישה", היא אמרה. "הוא לא יגיע מיוזמתו. הוא לא עושה שום דבר מיוזמתו".
היציאה מלבנוןהיציאה מלבנון
היציאה מלבנון
(צילום: אפי שריר)
ביקשתי שתספר לי עליו מעט והיא אמרה שהוא בעיקר מנותק - ממנה, מהבנות, מאירועים במדינה ובעולם, שהוא מחליף עבודות עם תקופות של אבטלה, שהוא קצר, חד, לעיתים וולגרי ותמיד חסר שקט.
אדם (שם בדוי) כבן 40, הגיע לקליניקה. עיניו היו כבויות והוא דיבר לנקודה מעורפלת בחדר. הוא אמר שהגיע כי אשתו הציבה לו אולטימטום: טיפול או גירושין.
התברר שבשנה האחרונה נעלם מהבית יותר ויותר במין חיפוש עצמי, ישן אצל חברים מהצבא, ישב איתם עד אור הבוקר כדי להעלות זיכרונות ולקבל כוח להמשיך. עד שהרגיש שאינו מסוגל יותר. שאולי הוא רוצה למות.
במשך שלוש שנים הלכנו יחד לאט, קילפנו חבישות מלאות דם ומוגלה שנותרו בנפשו מאז מלחמת לבנון הראשונה. הוא היה אז קצין צעיר בלבנון ונשאר בקבע מספר שנים. הוא חגג עם חבריו את היציאה מלבנון אבל במשך שנים לא הצליח להתאפס על עצמו. וכך זה נותר מאז.
כשהשתחרר יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה, משם עבר לאוסטרליה וניו זילנד וקינח בהודו. מגואה הגיע לגהה, מוצף חרדות, לאשפוז הראשון. את הטיפול התרופתי שקיבל לא המשיך ליטול. שם הייתה הפעם הראשונה שהבין שיש לו בעיה. המוח הוצף בפלשבקים והקולות, התמונות והמראות לא נתנו לו מנוח. הוא נתלה בקשר שנוצר בינו לבין חברתו, שהייתה המדריכה מהתנועה. איתה גם התחתן. היא, שהייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים, אמרה שמתחתנים. "אז התחתנו", אמר.
מאז הוא לא מסוגל לשמוח. הוא לא נוכח בלידות "ומזל שלא היו בריתות", הוא אומר, "אני לא צריך בן ממשיך. מעדיף שהבנות שלי יתבוללו במשפחה אחרת. מעדיף שזרעי יוכחד. חשבתי לברוח כי אני לא יכול לשאת את עצמי. אני פוגע באשתי, בבנות שלי, במשפחה. כולם סובלים ממני".
פוסט טראומה, הפציעה השקופהפוסט טראומה, הפציעה השקופה
פוסט טראומה, הפציעה השקופה
(צילום: shutterstock)
אדם לא רצה לחיות אבל חי בתופת מדי יום, ב"פציעה השקופה" של המלחמה ההיא. עד שהגיע לטיפול כלל לא היה מודע לעובדה שהוא פצוע. חשב שהוא סובל מתסמונת "הבחור שלא התאפס".
כשאמרתי לו שהוא סובל מהפרעה פוסט טראומתית כרונית קשה, ההגדרה הייתה כבדה עליו, אבל הוא נרתם לתהליך איטי של התקדמות והטראומות החלו לצאת בזו אחר זו.
פוסט טראומה היא הפרעה שקופה. אנשים חזרו ממבצעים, פעולות ומלחמות שלמים בגוף אך פצועים בנפש. רבים מהם לא רצו לתת לזיכרונות הטראומה מקום. הם פחדו לדבר ולהתדרדר, אבל הסודות הוליכו אותם אחורה. הם חשבו שאם לא יפנו לטיפול נפשי הכל ייעלם מעצמו, אבל הקושי רק התעצם ופגע בכל חלקה טובה בחייהם.
אדם הוא אחד אחד מחיילים פוסט טראומטיים רבים שמייצגים את הגבר הישראלי: כלפי חוץ הוא נראה מחוספס אך בתוכו מתקשה לחיות את היומיום. כדי להתמודד עם העבר המסויט צריך לתת מקום לסיפור האישי, להבנה, לנחמה ולחמלה.
ככל שהטיפול הנפשי קרוב יותר בזמן ובמקום, זה מאפשר לעבד את הטראומה ולפתח חיים לצד הכאב והאובדן.
סימני האזהרה של פוסט טראומה: קושי להירדם, חוסר התמדה בעבודה, התפרצויות זעם, חוסר סבלנות וריכוז, סיוטים ופלשבקים, מצב רוח ירוד, הסתגרות חברתית, הימנעות מעשייה שמעוררת את זיכרון הטראומה ומחשבות אובדניות.
זיהיתם סימנים? פנו ליחידת תגובות קרב בצה"ל או למרפאות משרד הביטחון (ללא עלות).
מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל. 052-3388957