"ואז, כשידו נחתה על ירכי, התמקמה ומיד התרוממה, ואז שוב התמקמה ושוב התרוממה, התמלאתי בערבוביית הגועל כלפיו והכעס כלפי עצמי. בראשי החלו להרעיש שוב קולות האופוזיציה, יעל, תירגעי ותסתמי, מה יש לך שכל דבר מקפיץ אותך? מה בסך הכול קרה? איש חם ממשפחת התמנוניים הניח יד בחטף. אפשר לחשוב.
"לפני חצי דקה הומטרו עלייך גשמים של מחמאות, אופציות לקידום, אופק חדש, אבל לא, את לא שמעת כלום מכל זה, כולך תקועה בנגיעה הטיפשית, המטומטמת, המיותרת, הדוחה, אז את יודעת מה, יעל, אם זה כל כך מפריע לך, קומי ולכי. כן. קומי עכשיו.
"תגידי לו, תודה רבה, חתיכת עלוב סוטה מסריח, אל תנופף לי פה בוויז'ן, ביכולת, בכישרון, תלמד קודם להתנהג, להיות נקי מכל הדבר הזה. איזה דבר? הדבר הזה שמפעפע פה מתחת לפני השטח כבר מן היום הראשון, מהשנייה הראשונה, ומאז מלווה כמו טבעת חנק ממזרית ובלתי נראית, רגע מתהדק ורגע נעלם".
כשהתחלתי לכתוב את הספר "אישה אובדת", הקורונה הייתה בירה ותו לא. דונאלד טראמפ שעט אז כסוס פרא אל תפקיד האיש החזק בעולם, החלפת הקידומת התקרבה אליי בצעדי ענק ותנועת "מי טו" בכלל עוד לא נולדה.
אבל בראשי נולדה יעל עברון, אישה שחיה בשלום יחסי עם השגרה - אמנם בקומה רביעית בלי מעלית ובלי שום כוונה לטייל סביב העולם ב־80 יום, אבל עם תחושה שהכל בסדר, ושכך היא תחיה ותזדקן בנחת עם בעלה ושני ילדיה, שיכולים להיות ממש מעצבנים.
אבל אז, כמו שקורה במשפחות הכי טובות, העלילה הסתבכה והכל נשבר. מכירים את התחושה הזאת, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים, ופתאום הכל משתבש, נסדק ומתפורר בבת אחת? זה בדיוק מה שקרה ליעל עברון, שרגע לפני יום הולדתה ה־50 מוצאת את עצמה מובטלת, פגועה - ולא יודעת מאיפה להתחיל.
קראו גם:
כשהיא סוף־סוף מוצאת עבודה, נדמה לה שגילתה את פתרון הקסם לכל צרותיה, אבל אז מתברר לה שהן רק התחילו, וכשהג'וב החדש, ובעיקר הבוס החדש, הופכים אט־אט למלכודת, היא תוהה: האם היא מתבלבלת ומדמיינת, או שהאיש הזה, שגורם לה לרצות להיעלם, באמת מטריד אותה מינית?
ואז הגיעה "מי טו"
במשך שש שנים (ו־60 אלף מילים, לא כולל מחיקות) הפכתי את יעל לחלק בלתי נפרד מחיי: נרדמתי איתה בלילות, בראתי לה תכונות, השתלתי בה חולשות, סבלתי איתה כשפגעו בה, עפתי עליה ברגעי ניצחון קטנים, שנונים ומצחיקים, בילגנתי לה את החיים, וביחד שמרנו על מקום עבודתנו, כי ככה חינכו אותנו בבית - שמי אנחנו ומה ערכנו בלי כרטיס ביקור של אישה עובדת ועצמאית?
במהלך השנים האלה מהפכת "מי טו" באה לעולם ושינתה את כללי המשחק בין גברים לנשים, אבל את האישה האובדת שלי השארתי בשנת 2017, המקום שבו הכל התחיל. לא הדבקתי אותה בקורונה, לא עדכנתי אותה שהמפיק ההוליוודי הארווי ויינסטיין נכלא בעוון אונס ותקיפות מיניות של נשים ולא גיליתי לה שכבר חגגתי 55. השארתי אותה בת 49 וחצי, קרועה בין הצורך הנואש להמשיך לעבוד כדי להרגיש משמעותית - לבין הרצון לעוף מהמקום שגורם לה לבושה ואשמה; ובעיקר אילצתי אותה – במהלך כמה שבועות בחייה – לבחון מחדש את יחסיה עם חבריה, עם בני משפחתה, ובעיקר עם עצמה.
לא נעשה ספוילר, אבל גלגל ההצלה שלה הגיע. וכמו שקורה לא פעם, הוא היה ממקור בלתי צפוי.
ציידת סיפורים
אנשים, בסקרנותם הצהבהבה (והמוצדקת), אוהבים לחפש את נקודות ההשקה בין הסופר לגיבורי העלילה ורוצים לדעת מה אוטוביוגרפי ומה פייק.
ב"אישה אובדת" (הוצאת כנרת זמורה), כמו בארבעת ספריי הקודמים, הכל אמיתי ושום דבר הוא לא אחד לאחד. יעל היא לא אני, ילדיה אינם ילדיי ומשפחתה המסובכת היא לא משפחתי. אבל הספר שאוב כולו מהחיים של כולנו ודבר בו איננו מופרך או בדיוני.
הגילנות, המטרידנות, שחיקת הזוגיות, העולם שמזיז אותך הצידה לטובת הצעירים, הניסיון חסר התוחלת להיות אמא ובת ואחות מושלמת (או לפחות בינונית), דבר מזה לא המצאתי, את הכל זימנה המציאות בשפע - לי, למכריי, לחברותיי, למרואיינים שפגשתי, לכתבות שערכתי ולחוויות שליקטתי כציידת סיפורים.
וזאת באמת הזדמנות להגיד תודה לאנשים, ובעיקר לנשים, ששימשו לי השראה, בידיעתם ובלעדיה, לספר הזה, שהוא הסיפור של רבים, ובעיקר של רבות מאיתנו, שלא תמיד מעיזות להשמיע את קולן.
ועכשיו אני נפרדת ממנה. שש שנים ניהלתי איתה מערכת יחסים מלאת תיקונים, מחיקות וגרסאות, וככל שעשיתי בה כרצוני – הכל נשאר רק בינה לביני.
ופתאום מגיע החלק הקשה באמת: הפכנו חשופות לעיני הקוראים. הדיאלוג האינטימי שהתנהל בין שתי נשים עובר אל ערימות הכותרים בחנויות ומייחל לתשומת לב. ובעיקר מקווה שהאישה האובדת לא תלך שוב לאיבוד.
גילוי נאות: סיגל בר־קובץ היא עיתונאית ועורכת ב"ידיעות תקשורת" ובאתרי מיינט.
הספר "אישה אובדת" (כנרת זמורה) הוא ספרה החמישי. קדמו לו "ידידים" (כתר), "ספר האהבה" (כתר), "קניון האשליות" (כתר) ו"מחר אולי תשתני" (כנרת זמורה).
