רבים במדינה וגם בתפוצות משווים את הטבח הנורא בשבעה באוקטובר לאירועים שחווה העם היהודי באירופה לפני כשמונים שנה. בין אלו שחוו את מאורעות הזוועה בשתי התקופות נמצאת רות הראל-אלברג, תושבת פתח תקוה ושורדת שואה בת 80, שעם פרוץ המלחמה הריצה בראשה את תגובותיה החרדתיות של אמה ממלחמת יום כיפור, ובינתיים היא מנסה למצוא דרכים להתמודד עם המצב. "חייבים לשאוב כוחות, אין ברירה אחרת", היא אומרת.
הראל-אלברג נולדה באוגוסט 1943 במנזר בכפר שנמצא על גבול פולין-רוסיה להורים ממוצא פולני שהופרדו במהלך המלחמה. "לאמא שלי הייתה טבעת מיוחדת שאבא שלה חרט עליה 1930 ואיך היא שמרה עליה במנזר אף אחד לא יודע", היא מספרת. "היא פחדה אבל הנזירות היו כל כך נחמדות, עדינות והיו אמהות של ממש. הם שמרו גם על אמא שלי, גם עליי וגם על הטבעת. בהמשך אמי נתנה לי את הטבעת ואני עונדת אותה עד היום".
בתום המלחמה, הגיעו אמריקאים מארגון הג'וינט (ארגון יהודי הומניטרי, מ.ד) ואלו סייעו למשפחה להשתכן באוסטריה אך גם שם חייהם לא היו פשוטים ורות מספרת כי התגוררו בדירה צפופה מאוד וכשהייתה רואה שוטרים ברחוב הייתה צועקת ביידיש: "אמא, הם באים לחטוף אותי".
ב-1949, עלתה רות לארץ עם הוריה ואחותה הקטנה. היא נשלחה תחילה למשך כשנה לקיבוץ אושה בצפון בעוד הוריה ואחותה התגוררו אצל דודתה ביפו סמוך לבית החולים צהלון (דג'אני). בהמשך שוכנה המשפחה בשיכון ההסתדרות בתל אביב, כשאביה של רות ניהל מפעל בו עבדה גם אימה.
לדבריה, המראות במלחמת העולם השנייה לא הרפו מאימה שהושפעה מהם מאוד. "הייתה אווירה מאוד קשה בבית", היא מספרת. "אמא הייתה חרדתית, אכולה מבפנים וגם חולה פיזית ונפשית. היא הייתה צועקת הרבה. כשהייתי בת 10 אשפזו אותי גם בבית חולים עם כאבי בטן אחרי שהלחץ של אימי השפיע גם עליי".
לאחר שירות בצה"ל, היא נישאה לתושב פתח תקוה ובעקבותיו עברה להתגורר בעיר. לפרנסתה, החלה לעבוד בהמשך כפקידה במשרד ביטוח, תחילה ללא רישיון או ידע בתחום. "שלחו אותי ללמוד, ואחרי שעברתי את המבחנים התחלתי לעבוד בתחום במספר משרדים במשך כחמישים שנה".
זה לא מקצוע שהיה נפוץ בזמנו על ידי יוצאי אירופה ושורדי השואה. איך הורייך קיבלו זאת?
"הם קיבלו זאת בסדר גמור. עצם זה שעבדתי כבר היה להם טוב".
לפני כחצי שנה סבלה רות מבעיה רפואית כלשהי, בעקבותיה הביטוח הלאומי ורופאיה הורו לה להפסיק לעבוד ובינתיים היא מקבלת קצבה ומטפלת מגיעה לסייע לה מספר פעמים בשבוע.
זמן לא רב מאז יצאה לפנסיה פרצה מלחמת חרבות ברזל שהחזירה אותה שנים לאחור. "היה פחד גדול", היא מודה. "נזכרתי איך אמא שלי צעקה בזמן שפרצה מלחמת יום כיפור 'הגרמנים באו'. זה הזכיר לה את השואה וחשבתי עליה המון באותו יום. המצב הנוכחי כואב לי מאוד כמו לכל עם ישראל. זה השפיע עליי רע מאוד, והזכיר לי גם את אוסטריה כשהייתי צועקת 'אמא, רוצים לחטוף אותי'. זה לא מצב שאנחנו רגילים אליו".
איך את מתמודדת בימים האלה?
"אני לא יכולה לשבת בבית. יש לי ארבעה ילדים, 12 נכדים ושלושה נינים, אז אני מבקרת אותם הרבה כדי לא להיות לבד. אני מגיעה גם למשרד שעבדתי בו, שותה קפה ומדברת עם הפקידים. בנוסף, מזמינים אותי למוסדות חינוך כדי לספר איך שרדתי את השואה והתלמידים מראים הרבה עניין. אני גם שרה להם ביידיש ומנגנת על פסנתר אם יש במקום.
"בעבר הייתי במועדון של ניצולי שואה אבל היה לי כבר קשה להיות שם מרוב הדיבורים על הנושא אז עזבתי ועברתי למועדון של העירייה. שם יש הופעות ומוזיקה שאני אוהבת אבל המצב בכללי לא נעים ודי קשה. אתה שומע מה שקורה לחברים מרחוק וזה לא פשוט. יש כל כך הרבה סיפורים כואבים ואסונות והרבה במועדון שאני מדברת איתם עושים את ההשוואה למה שקרה באירופה".
מאיפה שואבים כוחות בתקופה הזו?
"שואבים בכוח, אין לנו ברירה אחרת".
משהו אופטימי לסיום?
"אני מייחלת שיגיע השקט במהרה, שיתנו לנו לחיות פה בשלווה ובנחת, ושנוכל לחזור לשגרה שלנו, בלי מלחמות".
מוגש מטעם רות הראל-אלברג
