ד"ר אמירה ארליך (45), מוזיקאית, נשואה לצור ואם לשלוש בנות, נולדה בניו ג'רזי למשפחה דתית שעלתה לארץ כשהייתה בת 8 ומתגוררת כיום במעלה מכמש. היא החלה את דרכה המקצועית כמורה למוזיקה ובהמשך מונתה כחברת סגל בקרן מנדל הישראלית. בשנת 2022 מונתה לתפקיד דיקנית הפקולטה לחינוך מוזיקלי במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, הפקולטה היחידה בארץ לחינוך מוזיקלי.
"אחת התוכניות הייחודיות שאנו מציעים למועמדים היא תוכנית לתואר שני (.M.A.A.T), בטיפול באמצעות אומנויות בהתמחות במוזיקה. הייחודיות של התוכנית היא פיתוח הכישורים המוזיקליים של הלומדים והכשרה קלינית בתחומי המוזיקה והטיפול. הלימודים מגוונים וייחודיים וכוללים עבודה עם כלי בינה מלאכותית בתכנון שיעורים, פסיכותרפיה, פיזיולוגיה, הנחיית קבוצות ולימודי אתיקה. ההכשרה הקלינית כוללת צפייה בעבודתם של מחנכים ומטפלים מיומנים והתנסות בהוראה ובטיפול.
"המועמדים ללמוד בתוכנית יכולים להצטרף לתוכנית חמש־שנתית, הכוללת לראשונה לימודים לתואר ראשון בחינוך, תעודת הוראה במוזיקה ותואר שני בטיפול במוזיקה. הלימודים כוללים סדנאות פרטניות על כלי נגינה מרכזי, שיעורי פיתוח קול, השתתפות באנסמבלים ואפשרות להגיש מועמדות לתוכנית חילופי סטודנטים באוניברסיטת הילדסהיים בגרמניה".
מהי התשוקה האמיתית שלך בתחום העיסוק שבחרת?
"התשוקה שלי היא לסייע למוזיקאים לעשות מוזיקה בעולם טוב יותר. אחד הדברים שאני מקדמת במסגרת החזון החינוכי שלי הוא שילוב של אנשים עם מוגבלות. במסגרת שיתוף פעולה עם העמותה 'תו המשווה' אנו מקיימים מפגשים של שירה ונגינה משותפת של סטודנטים ואנשים עם מוגבלות וחלקם מנגנים בכלי נגינה מונגשים, וגם אני משתתפת במפגשים בנגינה על גיטרה".
מהם האתגרים שאת מתמודדת איתם מאז שבעה באוקטובר?
"במשפחתי אנו מתמודדים עם פוסט־טראומה שמלווה אותנו בתקופה הזו. במסגרת הפעילות בפקולטה לחינוך מוזיקלי ארגנו ערב מוזיקלי שהשתתפו בו מוזיקאים מכל האוכלוסיות בחברה הישראלית - נשים חרדיות, ערבים, דרוזים, חילוניים, דתיים ומסורתיים - כולם יחד על אותה במה. זה משהו מיוחד, שאנו נאחזים בו. זה לא קל, אבל זה תמיד היה ברור לי שכך צריך להיות, ותפיסה זו מאז ומתמיד הייתה חלק מהחזון של המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.
"בתחילת המלחמה הסטודנטים לא יכלו להגיע ללמוד בקמפוסים ועד היום רבים מהסטודנטים ומחברי הסגל מגויסים לשירות מילואים. אנחנו עובדים עם מה שאפשר ונחושים להיאחז בשלמותה של החברה הישראלית, זה דבר שאנו לא מוותרים עליו. זה קשור לחזון שלנו, של רב־תרבותית, חזון שנעשה קשה יותר להביא לידי ביטוי אחרי אירועי שבעה באוקטובר".
האם יש סיפור מרגש שאת לוקחת איתך מהתקופה הזו?
"מתחילת המלחמה רבים מחברי הסגל והסטודנטים במרכז האקדמי יצאו לפעילויות התנדבות במרכזי מפונים ברחבי הארץ. עד שהוחלט על חזרה ללימודים בקמפוס ניגנו למשפחות שישבו בדממה. כמוזיקאים אנו באים עם המוזיקה להעיר אותם. למדנו על בשרנו היכן הרעש טוב יותר.
מאז אירועי שבעה באוקטובר יש רעשים שמציפים אותנו בפתאומיות ובאלימות, אבל כשנותנים לילד תוף ואומרים לו: עכשיו אתה תחליט מתי יהיה רעש ומתי יהיה שקט, אותו ילד שהיה עד אותו רגע שקט וקפוא, מתחיל לנגן על פאנטם, כלי עדין מאוד, זה מנחם ומרגיע אותו. במרכז המפונים לילדי שדרות קיימנו פעילות עם דרבוקות. זו הייתה פעילות משותפת שלי, אישה דתייה, עם מוזיקאי דרוזי.
מהיכן שואבים כוחות בתקופה זו?
"הרגעים האלו במרכזי המפונים, שבהם ניגנו מוזיקה והבאנו מגוון של אנשים לעשות מוזיקה, זה דבר מיוחד. מוזיקה ככל הנראה לא תביא שלום, אבל היא מסייעת לצלוח את התקופה המורכבת".
האם תוכלי להוסיף משהו אופטימי לסיום?
"אנו נמשיך לעשות מוזיקה. היא לא תציל את העולם, אבל הרגעים הקטנים הללו הם רגעים חשובים שנוסכים הרבה שקט ורוגע. אני מאמינה בבני אדם".
מוגש מטעם המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט
