סיפור חייה של רות הראל-אלברג, אם לארבעה ילדים וסבתא ל-12 נכדים, שזור היטב בסיפורה של מדינת ישראל. היא נולדה בשנת 1943 בעיצומה של השואה, אי שם במנזר בכפר הנידח מצ'יוליס שנמצא בגבול פולין-רוסיה. בהמשך עלתה לארץ והקימה משפחה לתפארת בפתח תקוה. כבר למעלה מ-42 שנים היא עובדת כסוכנת ביטוח, כולל בימים אלה.
הוריה של רות, ילידי פולין, הופרדו במהלך המלחמה. רות עונדת עד היום את טבעת הזהב של אמה. "לאמא היתה טבעת זהב שאבא שלה חרט לה אותה. חרוטות שם השנים 1909 ו-1939, כשהתחילה המלחמה. כשהיא היתה בצירי לידה הנזירה לקחה לה את הטבעת ואחר כך החזירה לה אותה. בהמשך אמי נתנה לי את הטבעת ומאז אני עונדת אותה".
לאחר שהסתיימה המלחמה, בשנת 1945, הגיעו אנשי הג'וינט האמריקאי ולקחו את כל הניצולים לעיר זלצבורג באוסטריה. "קיבלנו שם דירות מאוד צפופות, הגברים יצאו לעבוד במכרה", מספרת רות. "כשהייתי יורדת לחצר אני זוכרת את השוטרים (ה"סולדטים) האוסטרים צועקים 'ימין שמאל ימין שמאל'. ככה גרנו בזלצבורג עד שנת 1949".
במרץ 1949 הגיעה רות עם משפחתה לעיר חיפה באניה. "אותי לקחו לקיבוץ אושה ליד חיפה", נזכרת רות. "בהמשך ההורים שלי עבדו במפעל בגבעתיים וגרנו בשיכון הסתדרות באזור תל אביב. אמא היתה מאוד קשוחה, מאורעות השואה השפיעו עליה גם לאחר שעלינו לארץ".
התבגרותה של רות בארץ בצל השואה לא היתה קלה. הזיכרונות מהמציאות הקשה שחוו הוריה הותירו חותם עמוק על אמה. "אני זוכרת שאושפזתי בבית חולים, לילה אחד קיבלתי כאב בטן מרוב עצבים ואושפזתי בבית חולים השרון אצל רופא בשם ד"ר שפירא שטיפל בניצולי שואה. לקחתי בגיל 10 אוטובוס בקו 88 מבית חולים השרון לתחנה המרכזית פ"ת, משם לקחתי קו 51 לת"א ומשם קו 33 עד הבית בשכונת ביצרון. נכנסתי הביתה ואמא שאלה אותי איך באת?'. אמרתי לה באוטובוס. היה לי מאוד קשה איתה. היא היתה אומרת לי שהיא מספיק סבלה".
ספרי לנו על המעבר לפתח תקוה.
"עברתי לפתח תקוה כי התחתנתי עם בעל מפתח תקוה, אמא מאוד כעסה על זה. הבאתי לעולם ארבעה ילדים - שני בנים ושתי בנות".
אחד התחביבים האהובים ביותר על רות הוא השתתפות בהופעות מוזיקליות באולמות העירוניים ובהיכל התרבות. היא לקחה חלק בפעילויות עירוניות רבות ואף זכתה בכבוד להדליק נר לכבוד יום השואה והגבורה. "הופעתי בהיכל התרבות עם השיר 'פונר' (יער בפולין שנהרס על ידי הגרמנים), באולם שרת עם השיר "תחת זיו כוכבי שמיים" ובקיבוץ לוחמי הגטאות עם השיר "כינור העצב" של לאונרד כהן. אני מאוד נהנית מההופעות וזה נותן לי הרבה סיפוק".
איך הגעת לעבודה כסוכנת ביטוח, שבה את עובדת עד היום?
"אהבתי תמיד מוזיקה, אבל הייתי צריכה גם לעבוד. למדתי בבית ספר לפקידות ורציתי לעבוד במשרד. הוצאתי רישיון כסוכנת ביטוח, אבא שלי שילם על כל הלימודים. אני עובדת כסוכנת ביטוח משנת 1978, שזה אומר כבר יותר מ- 42 שנה. זה עיסוק מעניין שאני אוהבת ולכן אני ממשיכה עם זה עד היום".
הפעילות המוזיקלית שלך בהחלט מרשימה. גם עובדת, גם מופיעה. לא דבר שכיח לגילך.
"אני במיוחד אוהבת ריקודי עם ושירה במקהלה. יש לי פסנתר בבית, לקחתי מורה בשם אדם הפטר, הוא מנגן ואני שרה. בתקופת הקורונה אני רוב הזמן בבית ולכן זאת היתה הזדמנות טובה".
בזמנו לא היה נהוג שאישה תפתח קריירה כמו שלך.
"נכון. בעלי לשעבר לא רצה כל כך שאעבוד, לא אהב שאהיה סוכנת ביטוח אבל אני לא ויתרתי. אבא שלי עודד אותי ללמוד. אני ממשיכה לעבוד, מתפרנסת יפה ונהנית מזה".
ליצירת קשר עם רות הראל: 052-4857575
