עוד מילדות, היה ברור למעצבת הפנים לירון ברכה (37) שהיא רוצה לעסוק בתחום. זה לא מפתיע, שכן היא באה ממשפחה שמתמחה באמנות פלסטית. "אבא שלי מגיע מתחום ההנדסה", היא מספרת. "יש לנו במשפחה נגרים, צורפים, ציירים ואומנים. זו אהבה שיש לי מגיל מאוד צעיר והתחום העיקרי בו רציתי להתמחות".
2 צפייה בגלריה
לירון ברכה
לירון ברכה
לירון ברכה
(צילום: ענת קזולה // סטיילינג: לורה פלדמן // בגדים: אוסף פרטי)
לירון היא בוגרת שנקר, בעלת סטודיו לעיצוב פנים בתל אביב. מאחוריה מעל עשור של ניסיון בכל תחומי התכנון. היא עבדה ארבע שנים במשרד האדריכלים 'משה צור אדריכלים' ולאחר מכן פתחה יחד עם בן זוגה לשעבר, אדריכל בעצמו, סטודיו עצמאי, בו עבדו יחד מספר שנים. כיום, היא הבעלים של סטודיו LironB | Interior Design ומתכננת עשרות פרויקטים למגזר העסקי והפרטי. "סגנון העיצוב שלי מבוסס על הסגנון הבינלאומי, מודרניסטי, אני דוגלת במינימליזם וניקיון צורני, ובאמת של החומר. אני מאמינה בתפישת עיצוב הוליסטית, לפיה עבודת המעצב היא יצירת אמנות שלמה. כל מרכיביה משתלבים יחד, ומחברים את תחומי האמנות השונים".
כמי שנולדה גדלה וחיה בתל אביב, כבר דור שלישי, היא טיפוס עירוני, שחייב את הקפה של הבוקר ואת הדופק המהיר של העיר. לדבריה, תחום העיסוק שלה, ניזון ושואב השראה מהמרחב האורבני, והוא חלק ממה שהיא מגדירה "גילדת האומנויות הפלסטיות".
מהי "גילדת האומנויות הפלסטיות"?
"אדריכלים ומעצבים הם חלק בלתי נפרד מתחום האומנויות הפלסטיות, אשר יוצרים במרחב את מה שאנו קוראים לו 'אמנות שימושית'. אני מאוד מתחברת לתפישה האירופאית של להפוך לארטיזן בתחומך, על ידי הכשרה אקדמית, התמחות אצל מתכננים ותיקים ורכישת ניסיון לאורך שנים. אני חיה ופועלת מתוך כבוד גדול ולימוד מעמיק של הענקים שעל כתפיהם אנו יושבים; אמני הרנסאנס, אמני ה-'אקול דה בוז ארט'ס', אמני הבאוהאוס. דורות של אדריכלים ומעצבים, פסלים, ציירים, חרשי עץ וברזל מתכנני נוף, כולם שייכים לאותה קבוצת בעלי מקצוע, שעיצבו את התרבות והמרחב האורבני, כפי שאנחנו מכירים אותם. היופי שאנחנו מכירים ולוקחים כמובן מאליו, הוא התפתחות של מאות שנים של סגנון, מסורות וטכנולוגיות בנייה. תכנון טוב, צריך להיות מודע ומבוסס על הידע הזה".
כמעצבת פנים, מה דעתך על תרבות האינסטגרם שבה "הנראות זה הכל"?
"אני מגיעה מתחום שמקדש יופי ואסתטיקה. עיצוב אמנם צריך להיות אסתטי, אבל הוא גם צריך להיות הגיוני, כלכלי ופונקציונלי. שתהיה לו זכות קיום בעולם, כי הוא נכון, לא מזיק ולא מנותק מהמציאות ומההקשר שלו. אני בעד אוונגרד ועיצוב פורץ דרך, אבל עיצוב טוב יודע לענות לצורך, לזמן למקום ולהתאים לאדם שצורך אותו. אני פחות מתחברת לשימוש במושגים כמו מותגים, טאלנטים וכוכבים. אני אשת מקצוע, שמתמחה שנים בדיסציפלינה שלי ומשכללת יכולות, בדיוק כמו סבי הנגר, וסבא רבא שלי הצורף".
2 צפייה בגלריה
לירון ברכה
לירון ברכה
לירון ברכה
(צילום: ענת קזולה // סטיילינג: לורה פלדמן // בגדים: אוסף פרטי)
אני מאמינה שאנחנו כיוצרים, צריכים להיות בתהליך למידה מתמיד. להתעניין בתחומים רבים ולהתפתח. לקבל השראה והבנה טובה יותר של העולם בו אנחנו חיים. ללמוד טכנולוגיות חדשות, לשאוב ידע מדיסציפלינות אחרות - פילוסופיה, סוציולוגיה פסיכולוגיה, מדעים מדויקים. ללמוד תרבויות, שפות, ואורחות חיים שונות. לצרוך תרבות, קלאסית ועכשיווית, להבין את העבר שעליו אנו נשענים וגם את הכאן והעכשיו, הצרכים והרצונות שמרכיבים את הקיום שלנו.
לתחושתי, חיינו אינם מלאים ללא חיי תרבות ורוח. חסרונם מורגש מאוד בשנה החולפת; מוזיקה, תאטרון, קולנוע, מחול, אמנות - כל אלה משקפים לנו את עולמנו ומפעילים לנו את כל מרחב הרגש. בלעדיהם, חיינו הם מסע הישרדותי בלבד.
אנחנו לקראת יום האישה הבינלאומי. איך את מרגישה ביום הזה?
"יום האישה, הוא יום של רגשות מעורבים וחשבון נפש שלנו כחברה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, למה בכלל יש צורך ביום כזה? הרי אין יום הגבר, נכון? כל יום הוא יום בני האדם, כשווים. החברה שלנו מקדישה ימים מיוחדים לאנשים שלא נמצאים על סדר היום הציבורי ושנעשה להם עוול. בעולם בו נשים היו זוכות לשיווין אמיתי, לא היה צורך ביום כזה, כי כל יום היה יום אישה. במצב אופטימלי, לא היה צורך להעלות מודעות ציבורית נגד אפליה או שימוש באלימות. החינוך לכך אמור להתחיל מגיל צעיר. זו תפישה שצריך להנחיל לילדים כבר מגיל שנתיים- שלוש: שכולנו שווים, גם אם שונים, שבנים ובנות זה אותו דבר. בדיוק אותו דבר.
"ורוד הוא לא צבע של בנות וכחול הוא לא צבע של בנים. זה עיוות נוראי של המציאות. אני מעצבת פנים וכל הצבעים הם שלי. כל הצבעים הם של כולנו. למה אני צריכה להסביר לילד שלי, שיש גוונים שהוא לא יכול להנות מהם? מדוע אנחנו מייצרים, מגיל כל כך צעיר חיץ על בסיס מין ועוד כזה שאין לו שום בסיס ונגיעה למציאות. אותו הדבר תקף לגבי צעצועים. מדוע מטבח הוא של בנות? האם את המסעדות בתל אביב לא מנהלים שפים גברים? מדוע טרקטורים הם של בנים? האם נשים אינן אדריכליות שמתכננות בניינים? אני מאמינה שחברות האופנה וחברות הצעצועים יכולות להביא לשינוי מהותי בהבניית המציאות של ילדים, על ידי ביטול ההפרדה הברורה של צבעי בנים - בנות וצעצועים מגדריים. אם הטבע יודע להשתמש בכל מניפת הגוונים, מדוע אנחנו לא?
מוזמנים לאתר, פייסבוק ואינסטגרם של העסק: