כשמדברים על התמדה ותעוזה, סיפורה של שירלי פינטו, חרשת דוברת שפת הסימנים הוא הדוגמא החיה לכל אחת מהתכונות האלה. בחודש הבא היא תחגוג 32, ולפי כל הסקרים היא תזכה להיות גם חברת הכנסת הצעירה ביותר אבל גם חברת הכנסת החרשת הראשונה, זו שתשים על השולחן את המאבק רב השנים של כל האנשים עם המוגבלויות בארץ.
הרבה לפני שהגיעה למעמד הזה, הבחירה של שירלי ‘לא לוותר’ הגיעה מבית ילדותה. אביה אמר לה בילדותה ‘שירלי, אין מה לעשות, זו המציאות’. היה לה קשה לקבל את הקביעה. “גדלתי בצפון הארץ, בקריות וכל החיים ראיתי את החסמים והקשיים שההורים שלי נתקלו בהם. שניהם מוכשרים מאוד, אבי, חירש מלידה, חסך את כספו והחליט להגשים את חלומו ולטוס לארה״ב ללמוד תסריטאות. אימי, חירשת-עיוורת גם היא הייתה ציירת ודוגמנית לפני שהתעוורה. שניהם היו עם המון חלומות שלא התממשו מהסיבה שהחברה הישראלית לא אפשרה להם להשתלב. גדלתי בצל החסמים והקשיים האלה. אני זוכרת היטב שאבא שלי אמר לי ‘לא יקבלו אותנו, זה מה יש ואי אפשר אחרת’. לא יכולתי לקבל את זה וזה ליווה אותי ונתן לי את המוטיבציה להוכיח שזה לא נכון”
החיים בצל הורים עם מוגבלויות שנחלו אכזבה מהחברה והרגישו שאת החלומות שלהם הם כבר לא יוכלו להגשים לא היו פשוטים לפינטו: “כילדה עוד קיבלתי את רוע הגזרה, אבל בגיל ההתבגרות בניתי את הזהות שלי והבנתי מה אני רוצה ומה השאיפות שלי. הרגשתי שאני רוצה לשנות את החברה הישראלית אבל לא ידעתי איך. ידעתי רק שאני לא רוצה שהילדים שלי או ילדים של אחרים יגדלו בחברה שאינה מכילה ואינה נגישה”. לקראת גיוס היה לפינטו ברור שעל השירות הצבאי היא לא הולכת לוותר, למרות פטור מיידי שקיבלה עקב החירשות. אחרי לא מעט קשיים היא התגייסה והפכה להיות מדריכת כושר קרבי, ככה בכל מקרה אמרו לה. אבל מהרגע שהגיעה הבינה שזה לא כך.
“קיבלתי מכה אמיתית כי אף אחד לא הכין אותי למציאות כזו. בבסיס שהגעתי אף אחד לא הכיר או ידע להתקשר עם אנשים חירשים. חודשים לא נתנו לי לעשות כלום למרות המוטיבציה. אחרי כשלושה חודשים ניגשתי למפקד שלי ואמרתי לו ‘נלחמתי בכדי להגיע לצבא. או שאני עוזבת או שאני מחליפה תפקיד״. פינטו לא ויתרה ובזכות עקשנותה היא הגיעה לקריה בתל אביב ושם הצוות החדש קיבל אותה באהבה רבה. בזכות העבודה שהם ראו את שירלי עצמה, ולא את החרשות שלה, היא התקדמה ומונתה לקצינת פרויקטים. עת שירותה היא זכתה בשתי אותות הצטיינות, אות חיל האוויר ואות הנשיא. “זו הייתה בשבילי הפתעה גמורה” היא מגלה, “ברגע שקיבלתי את האותות הבנתי שאפשר אחרת ויש לי על מה לעבוד. התחזקה עוד יותר אצלי התפיסה שלא צריך לתקן את האדם עם המוגבלות אלא את החברה. צריך לספק לאוכלוסיה כולה את המודעות ואת הכלים.״
״לאחר שהשתחררתי מהצבא, החלטתי להתחיל תואר במשפטים כי ידעתי שרק ככה אפשר לשנות. במקביל ללימודי התואר התחלתי להתנדב ולהכיר יותר את השכבות המוחלשות בחברה, דרך העשייה בשטח נחשפתי למגוון קשיים וחסמים שמתמודדים איתם אותה אוכלוסייה, זו שאני מכנה ‘הפריפריה האנושית’. בהמשך הצטרפתי לעמותת ‘שמע’ מועדון לילדים ובני נוער חירשים וכבדי שמיעה. כמנהלת המועדון נחשפתי לחסמים שעוברים אותם ילדים ובני נוער חירשים. המטרה בעמותה הייתה ברורה, להטמיע את התפיסה שהילד לא זקוק לשיקום, אלא להעצמה והחברה היא זאת שזקוקה לשיקום. אחרי שסיימה את דרכה ב’שמע’, הקימה יחד עם בועז אחד העם ועם עוד חמישה שותפים לחזון את ״המרכז ללימודי חירשות״, על מנת למנף את המודעות להכרת שפת הסימנים בישראל".
וזה מה שגרם לך לעשות את הצעד אל הזירה הציבורית?
״אחרי הרבה מחשבה, ב-2018 החלטתי לעשות צעד פוליטי והתמודדתי בעיר רמת גן כחברת מועצה. לא נבחרתי אבל זה לא מנע ממני להמשיך להילחם לקידום אנשים עם מוגבלות.
"את נפתלי בנט הכרתי ב-2016, אז כשר החינוך. פעלתי איתו לקידום מודעות לאנשים עם מוגבלות במערכת החינוך והערכתי את העבודה שלו. הוא הקים שישה בתי ספר מכילים המלמדים אנשים עם וללא מוגבלות יחד, ראיתי את התפיסה החברתית המצוינת שלו והחלטתי שאני מצטרפת אליו ואל ימינה. לקראת הבחירות הבאות אני במקום 9 ברשימת ימינה, מקום ריאלי ביותר, וסוף סוף אוכל להגיד לילדה שירלי בת השש שאפשר אחרת".
הרצון של שירלי לשנות הוא מעורר הערצה, אבל האם אפשר מהכנסת להביא השינוי שאותו היא מובילה?
"אני אשווה את זה למעמד הנשים בארץ ובעולם. לפני חמישים שנים לא הייתה לאישה הזכות להצביע. היה מאבק לקדם את זה. זו לא הייתה אישה אחת אלא כל פעם התווספה עוד אישה, ועוד קצת, ועוד מאבק, והנה השינוי קרה. נכון שעדיין יש פערים עצומים אבל המאבק נשא פרי. אני מאמינה בעם ישראל ובערבות ההדדית. אני רואה את עצמי כשגרירה של כל האנשים האלה, ורוצה לפעול בשבילם מהכנסת".