כשבוחנים עסקאות דומות, כמו זאת שנעשתה בתל אביב ובמסגרתה העירייה מקבלת 4 מיליון שקלים בשנה מנותני החסות על האולמות שביד אליהו ("מנורה מבטחים") ובגני התערוכה ("היכל שלמה"), עיריית פתח־תקוה עשתה עסקה טובה השבוע (2.5 מיליון שקלים בשנה, לארבע שנים, תמורת השם "שלמה ביטוח").
כשאנחנו יודעים שבערים אחרות ניסו לגייס נותני חסות וכשלו, קשה שלא לפרגן על ההצלחה הכמעט נדירה ועל מעמדו של "המושבה" בתעשייה הישראלית. כל זה טוב ויפה אם המבחן היחידי שלנו הוא הכסף.
אבל הוא לא. ביום שבו עיריית פתח־תקוה החליטה להקים, בשיתוף מועצת ההימורים, מתקן כדורגל בסכום של 350 מיליון שקלים מכספי הציבור, קיבלו הציבור והעיר אחיזה בנכס.
גם אם נציגיהם המוניציפליים החליטו לסחור בשם כדי לצמצם עלויות, הזכות הזאת מוגבלת ומחויבת לפני הכול לצביון המקומי, לקהל המקומי, לקהילה ובעיקר לספורט המקומי – להפועל פתח־תקוה, למכבי פתח־תקוה ואפילו להפועל מחנה יהודה. זה שלהן, ואיש לא רשאי ליטול אותה מהן.
גם אם חוזה החסות הוא רק לארבע שנים, בכל הזמן הזה חשוב שיישמר העיקרון "זה נהנה וזה לא חסר". חשוב שליד שם הנדבן תתעקש העירייה לחתום את שמה, שיביא לידי ביטוי את אלה שהיא מתיימרת לייצג, ממש כפי שהיא מתחייבת למבני ציבור כשנבנה פרויקט נדל"ן חדש – שלמה ביטוח על שם נחום סטלמך, שלמה ביטוח על שם זכריה רצאבי, או אפילו שלמה ביטוח על שם יואל משה סלומון.
תכנון המבנה הגס הזה, שעד השבוע נקרא "המושבה", מעולם לא התחשב בצורכי הספורט המקומי והאוהדים שבאים אליו בכל שבוע. עכשיו מתברר שזה אפילו לא היה מקרי אלא מדיניות סדורה. האצטדיון העירוני נועד לשרת את המתכננים שלו, את הקבלנים שנבנו ממנו ועכשיו גם את נותני החסות שלו ואת חשבון הרווח־הפסד של החברה המנהלת שלו. הכדורגל הפתח־תקואי והמסורת המקומית הם רק חלק מתפאורה לכסף הלא קטן שמתגלגל שם.
