לא רק באבו-דאבי נשמעה השבוע "התקווה", כשספורטאי ישראלי נרגש עומד על הפודיום. נדב בר-גיל (17) מאורנית, חווה את המעמד המרגש בעצמו, כשזכה באליפות אירופה לנוער בג'יו ג'יטסו, שנערכה בבולוניה, איטליה. "הרגשה מדהימה", ניסה הנער להסביר את ההתרגשות, "אני לא מסוגל לתאר במילים. לדעת שאתה ניצחת, שאתה אלוף אירופה, קשה לעכל את זה. כשאתה שומע את ההימנון ורואה את כל הקהל הזה מריע לך, אתה אולי מתחיל להבין מה שעשית".
צפו בטקס הכתרתו של נדב בר-גיל לאלוף אירופה ובנגינת "התקווה" באיטליה:
בר-גיל גבר על ארבעה מתחרים וזכה בקטגורייה עד 66 ק"ג, בה השתתפו 20 ספורטאים מכל העולם, אבל הדרך לזהב לא החלה בשבת האחרונה, אלא הרבה שנים קודם לכן. תשע ליתר דיוק. בר-גיל נולד בפ"ת וכשהיה בן שמונה עבר עם משפחתו לאורנית. שם גם נחשף לראשונה לענף שיהפוך למרכז חייו. "תמיד הייתי ילד פעיל, אתלט וכשהגעתי לישוב חיפשתי מה אפשר לעשות", הוא נזכר, "הגעתי למכון הג'יו ג'יטסו של קרלוס ברונשטיין. התחלתי בסגנון היפני ועם השנים הבנתי שאני מעדיף את הברזילאי והתחלתי להשקיע את כל כולי. לפני שלוש שנים נכנסתי לעניין התחרותי. המאמן מורדי גלאם לקח אותי תחת חסותי, בשנה האחרונה נכנסתי לנבחרת והתחלתי להתחרות באופן מסודר".
מה ההבדל בין אמנות הלחימה היפנית לברזילאית?
"היפני יותר מסורתי ועוסק בהגנה העצמית. זאת אמנות. בברזילאי אסור אגרופים ובעיטות ויש בו פן תחרותי, שמשך אותי יותר לכיוונו. אני אוהב את ההתרגשות לפני תחרות, את הרוח, את החיבור האדיר שזה יוצר בין ספורטאים מכל העולם. בגמר, למשל, ניצחתי יריב בלגי מוסלמי. זה לא עניין אף אחד מאיפה אנחנו מה הדת שלנו. אחרי הקרב דיברתי איתו ואנחנו חברים טובים. הפוליטיקה נשארת בחוץ".
13 אימונים בשבוע, פעמיים ביום ולפעמים אף יותר, כשבמקביל הוא לומד בכיתה י"ב בתיכון "אורט" החדש באורנית, כשהוא בדרך להיות בוגר המחזור הראשון במגמת מוזיקה. כן, מדובר בלוחם עם נפש של גיטריסט חשמלית. ג'ימי הנדריקס הוא הגיטריסט האהוב, עליו, הוא מספר, גדל. ומוסיף גם את יוני בלוך, סקורפינוס ועוד שאר גיבורי גיטרה. אבל לפני תחרות, הוא נרגע עם ז'אנר אחר לגמרי. "מוזיקה קלאסית, בעיקר מוזורסקי, הוא מכניס אותי ל"זון", סיפר נדב בחיוך.
איך עושים במקביל כל כך הרבה פעילויות תובעניות כל כך? בר-גיל מכחיש כי ביממה שלו יש 25 שעות. הכל עניין של סדרי עדיפויות. "על בילויים בשישי עם חברים אני מוותר, כי צריך בשבת לקום לאימון", הוא מספר, "בית הספר תומך, שחרר אותי לשבוע אימונים, למשל. זה כיף גדול לדעת שמעריכים אותך, אבל אני חוזר ללמוד כאחד התלמידים". אגב, יותם, אחיו הצעיר, רק בן 11, אבל כבר עושה את דרכו בענף ויש לו מודל לחיקוי שנמצא קרוב קרוב. נוסף לכל, נדב עבר קורס מדריכים והוא מאמן ילדים בישוב.
את הזהב גרף בר-גיל על אף שהייתה זו התחרות השנייה שלו בחו"ל והגדולה הראשונה. האם צפה שיחזור לארץ כאלוף? "ציפיתי ולא ציפיתי", הוא מודה, "אמרו לי שאני טוב ומבין את הג'יו ג'יטסו, אבל לא חשבתי על זהב כבר בתחרות הראשונה".
כמה זה מבאס שכל ניצחון מקרי של נבחרת הכדורגל זוכה לכותרות וההישגים שלכם נדחקים הצידה?
"אנחנו אחת הנבחרות הכי חזקות בעולם. ספורטאית ששמעה שהוגרלה מול ישראלית, ברחה מהמזרן מרוב פחד. סיפור אמיתי. כולם אומרים לנו שרמת האימון שלנו מטורפת. כמעט כל הספורטאים שנסעו, חזרו עם מדליה. ברור שאני לא עושה את זה בשביל ההכרה, אבל אם הייתה כזאת, זה יכול היה להביא אותנו למקומות גדולים עוד יותר.
ומה הלאה? החלום הגדול הוא להגיע למשחקי העולם (ג'יו ג'יטסו אינו ספורט אולימפי) ולחזור גם משם מדליה ואם אפשר, גם להתפרנס מהענף ובעיקר להמשיך ולקדם אותו. בר-גיל יקבל הכרה כספורטאי מצטיין בצבא והוא עדיין מתלבט. "אני רוצה לתרום למדינה ולרכוש מקצוע כמו טייס", סיפר, "אבל כספורטאי אני מייצג את המדינה ועושה לה את השירות הכי טוב שאפשר, מראה את יכולתה בעולם כולו. זה לא פחות חשוב".
