כשגיזאצ'ו יוסף מספר מה פירוש שמו באמהרית, הוא מחייך בביישנות וממלמל "מנהיג". אל תתנו לביישנות להטעות אתכם. גיזאצ'ו הוא מנהיג. גם אם קולו אינו רועם והוא אינו ממהר לקשור לעצמו כתרים, כמו רבים מהמנהיגים שלמדנו להכיר, בספורט ובכלל.
אחד הרצים הישראלים הכי מצליחים בכל הזמנים, שמחזיק בשיאים לאומיים שספק אם יישברו בקרוב (על אף שהוא עצמו מעיד שישמח כי ימחקו בהקדם מטבלת השיאים), מאמן ומרכז את השלוחה של הקרן למצוינות אולימפית שהקים עוד אגדת ספורט ישראלית, אריק זאבי, במתנ"ס יוספטל בפ"ת. היום (שישי) הם ערכו את מירוץ יוספטל, מירוץ השדה הראשון בעיר ויוסף יסמן 'וי' על עוד חלום. אבל אל חשש, יש עוד לו עוד הרבה יעדים לרוץ אליהם.
המסע
גיזאצ'ו יוסף (43), נולד בכפר הסמוך לעיר גונדר, בירת אתיופיה לשעבר והאזור בו התגוררו מרבית יהודי אתיופי. את סיפור המסע לישראל, רק ספר עב כרס יוכל לספר. "שילמנו מחיר כבד על הגשמת החלום להגיע לישראל", הוא מספר. אחיו הצעיר, סמאצ'ו, היה רק בן ארבע כשחלה בזמן שהמשפחה שהתה במחנה על חוף סודאן ונפטר שכהוריו לקחו אותו לרופא רחוק מאוד מהמחנה. "אנחנו אפילו לא יודעים איפה הוא נקבר ועד היום לא ישבנו עליו שבעה", הוא מספר בכאב, "זאת טראומה שאנחנו עדיין מתקשים לדבר עליה".
המסע של המשפחה לארץ כלל ארבעה שבועות בדרך לסודאן, אליה הגיעו מתוך ידיעה עמומה שממנה יוכלו להגיע לארץ. "כדי שנוכל להיכנס לסודן, סיפרנו שאנחנו פליטים ממלחמת אתיופיה-אריתריאה שהשתוללה באותן שנים", סיפר. במקביל, הסכם בין ממשלות ישראל ואתיופיה, אפשר את העלאת היהודים לארץ בתמורה לאספקת נשק למדינה האפריקאית. הנקמה האריתראית הייתה כואבת. "אחרי תשעה חודשים הגיעו משאיות של צבא אריתראה שהתחזו לצלב האדום ופינו אותנו מסודאן לגבול אתיופיה", הוא משחזר, "ואמרו שיירו במי שינסה לחזור לסודאן. כל משפחה קיבלה שק תמרים והלכנו עוד שלושה שבועות ברגל. אנשים כל כך רצו להגיע לישראל, לירושלים, שלא חשבו בכלל על הקשיים. עברנו התעללויות קשות, רק כדי להגשים חלום של דורות". המשפחה חזרה לכפר ובחלוף מספר חודשים נקראה להגיע לבירה אדיס אבבה ואז עלתה ארצה מספר חודשים לפני מבצע שלמה, ביום בו פרצה מלחמת המפרץ.
"כמו רבים מהעולים בני דורי, גם אותי שלחו מיד לפנימיה דתית", הוא מספר על הגעתו לפנימיית נוה עמיאל בעמק יזרעאל בגיל 15. דווקא שם (או שמא יש לומר – פה), נחשף לראשונה לעולם שיהפוך כל עולמו בעתיד – הריצה. "למרות שאתיופיה היא מעצמת אתלטיקה, בכפר שלנו לא שמעו על זה. ידענו קצת על הצלחות של רצים כמו אבבה בקלה, אבל לא מיהרנו לשום מקום (הוסיף בחיוך)". בארץ עסק תחילה בכדורגל, אפילו בקרטה. "בתנועת "עליית הנוער" פתחו כמה חוגים ואחד מהם היה ריצת שדה", הוא מספר, "ומשהו משך אותי לתחום הזה. שדות עמק יזרעאל היפים, בהם רצנו, הזכירו לי את השדה שבכפר באתיופיה, בו היינו יוצאים לרוץ ולשחק".
מיד כשהתחלת לרוץ הבחינו בכישרון שלך?
"לא ממש", הוא אומר וצוחק, "לא הייתי בין הטובים. היו חבר'ה טובים ממני, אבל הייתי רציני והתמדתי. אהבתי את הריצה וזה מה שהביא אותי רחוק. רצים מוכשרים יותר, השקיעו פחות".
העבודה הקשה השתלמה והנער שכנראה בכל זאת היה מוכשר יותר ממה שיוסף מוכן להודות, החל להצליח. "כשהיינו חוזרים מתחרויות, עשו לנו טקס מיוחד מול כל בית הספר ובחדר האוכל היה שולחן של ספורטאים בלבד", הוא נזכר, "זה גרם לי להרגיש כמו מישהו מיוחד, ודירבן אותי להמשיך ולעבוד קשה". את התחושה הזאת הוא זוכר היטב ואיתה הוא עובד גם היום עם הילדים בתכנית המצוינות בספורט שהוא מפעיל במתנ"ס "יוספטל" בעיר מגוריו פ"ת.
החלום
הצלחתו סידרה לו מעבר למכון "וינגייט", שם כבר זכה באליפויות ישראל הראשונות שלו, בריצות ל-800 ו-1500 מטרים. במכון הספורט קיבל את ההזדמנות להשלים את החלום הגדול ביותר שלו, לפחות באותן שנים ולהמשיך להשתפר בריצה. "דחיתי את השירות הצבאי והלכתי למכינה כדי שאוכל להשלים בגרויות ולהגשים את חלומי ללמוד באוניברסיטה", הוא מספר וההתרגשות עדיין ניכרת בקולו.
את החלום הגשים דווקא בארה"ב, שם קיבל מלגה ולמד מנהל עסקים במיזורי ובטקסס לצד אימונים ותחרויות ברמה הכי גבוהה. בגיל 27 חזר לארץ והתגייס לצבא בו שירת כמש"ק תקציבים בחיל החינוך. אחרי שעבר כל כך הרבה בחייו, הוא מוצא עצמו עושה טירונות ומשרת לצד צעירים ממנו בכמעט עשור. "זה היה מצחיק לראות איך המפקדים מתנהלים מול הילדים האלה", הוא נזכר, "לא היה כיף גדול. אחרי שהסתובבת בעולם, התחרית עם הספורטאים הכי גדולים ופתאום ילד בן 19 אומר לך מה לעשות. מצד שני, עם הכושר לא הייתה לי בעיה".
ב-2004 פרש בפעם הראשונה מריצה. "המטרה שלי הייתה להשתפר תוך כדי השירות הצבאי, אבל היו לי הרבה בעיות, הן מבחינה כלכלית והן חברתית", הוא מספר, "שנתיים נלחמתי וניסיתי לשרוד. שאלתי את עצמי "בשביל מה אני עושה את כל המאמץ הזה" ועזבתי את הענף. ראיתי שאני יכול להרוויח הרבה כסף באימונים אישיים וחדרי כושר".
כמו צעירים רבים אחרי צבא, גם קרוב לגיל 30, את ההארה הוא מצא בטיול למזרח. "התחלתי להתגעגע לריצה וכשחזרתי לארץ והכרתי את נורית, שהפכה להיות זוגתי, אמרתי לה שאני רוצה לנסות לחזור", הוא נזכר, "היא דחפה אותי לחזור ולהציב כיעד את לונדון 2012". אגב, גם את נורית הכיר דרך הריצה, כשמאומנת שלו שידכה בין השתיים. "חשבתי שהיא רוצה שאאמן את נורית", הוא נזכר בחיוך, "וכשהיא הציעה לי את הטלפון שלה, נפל לי האסימון".
4 צפייה בגלריה
"היו רצים מוכשרים ממני, אבל אני לא וויתרתי", גיזאצ'ו יוסף מסיים עוד ריצה. צילום: אורן אהרוני
בסוף שנת 2007 חזר גיזאצ'ו יוסף לרוץ והוא פשוט לא עצר. "עזבתי את נושא האימון, השארתי את קבוצות הריצה שיש לי עד היום בשוהם ובת"א, לא התחשבתי באם אקבל עזרה מהאגודות והוצאתי מהכיס שלי", מספר יוסף, "נסעתי למחנה אימונים בקניה. שם גיליתי שכל מה שעשיתי פה, הוא בערך חצי ממה שהם עושים שם, מבחינת עבודה ומסירות. הבנתי שכדי לעשות תוצאות טובות, אני חייב לעבוד יותר ויותר קשה".
2009 הייתה שנת השיא ובה הגיעה הפריצה הגדולה שלו. תוך כמה חודשים ניפץ את שיאים ישראלים ותיקים במיוחד ב-1500, 3000, 5000 ו-10000. פרט לאחרונה, שמו של יוסף חקוק עדיין בספר הזהב של השיאים הישראלים.
איך זה מרגיש להסתובב בארץ בידיעה שאתה הכי מהיר בהיסטוריה? "הילדים שלי מתגאים בזה יותר", הוא מחייך בביישנות, "זה כבר היסטוריה. צריך להסתכל על העתיד. השיא ב-5000 החזיק 35 שנה עד ששברתי אותו. היום יש הרבה מאוד ספורטאים מוכשרים שמסוגלים לשבור אותו. זאת התרומה שלי – שברתי מצור של כמה עשורים ועכשיו הדור הצעיר מאמין שאפשר לרוץ יותר מהר. זה עושה יותר שמח מאשר הידיעה ששברתי את השיא. הוא יישבר מתישהו ואני מקווה שבזמן הקרוב".
אגב, בשיא ל-10000 מחזיק כיום איימרו עלמיה, אף הוא תושב פ"ת, שמאמנו האישי הוא לא אחר מאשר גיזאצ'ו יוסף. "הוא שבר את השיא שלי לפני שהכרנו, היום המטרה שלי הוא שישבור את שיאי ב-5000", הוא אומר.
שבר מאמץ חמור באגן יכול היה להיות סוף הקריירה וגניזת החלום האולימפי, אבל בשנה שלפני האולימפיאדה, הוא החליט שלא לוותר ועבר למרתון.
לי נראה שהאופציה הטובה תהיה פשוט לנוח ולא לרוץ.
"זאת הייתה המלצת האורטופד של הועד האולימפי. שמונה חודשים לא לעשות דבר. אבל הייתה לי תקופה של שנה עד האולימפיאדה בלונדון, החלום הספורטיבי שלי. רציתי למצות כל אפשרות להגשים זאת".
והוא היה קרוב לאולימפיאדה, קרוב עד כאב, שניכר גם כשהוא ממשיך לחייך. את המרתון הראשון שרץ, סיים בזמן המהיר ביותר בישראל למי שעושה זאת בפעם הראשונה (שעתיים ו-18 דק'). בשני היה רחוק 46 שניות מהקריטריון האולימפי. "נשאר לי חודש אחד עד המרתון האחרון והיה צריך להחליט – מנסים שוב או מוותרים", הוא מספר ואתם כבר יודעים על מה נפל הפור. הוא נסע למרתון פראג במטרה לרדת מ- 2:15 שעות. בתחילת המרוץ התקלקל לו שעון היד ורק כמה מטרים לפני קו הסיום, כשראה את השעון הגדול, הבין את גודל הפספוס. "כשראיתי את השעון מתקתק ניסיתי להגביר קצב וזה היה מאוחר והחמצתי את האולימפיאדה בשבע שניות".
אין דבר יותר מתסכל מזה.
"נכון, אבל מצד שני, באמת עשיתי כל מה שאני יכול. לפעמים, אתה יכול להיות הספורטאי הכי טוב ואם אין לך טיפת מזל, תתקשה. מה הן שבע שניות במרתון? מספיק שבחמישה קילומטרים האחרונים הייתי מגביר מעט את הקצב ואני בלונדון".
המרתון בפראג היה האחרון בקריירה שלו. מיד אחריו עמד בהסכם שעשה עם עצמו ועם משפחתו ובשנת 2012 פרש. "יכולתי להמשיך, היה לי קריטריון לאליפות העולם ואפשרות לקבל תמיכה מהועד האולימפי ואיגוד האתלטיקה, אבל הגדרתי לעצמי שאני רץ עד לונדון וזהו", הוא מספר, "והגיע הזמן לעשות דברים אחרים".
בסופו של דבר, החלום האולימפי של יוסף הוגשם דווקא כמאמנו של גדי ירקוני, רץ המרתון העיוור, אותו הוא מאמן. ירקוני, נכה צה"ל שנפצע בפעילות מבצעית בלבנון, השתתף במרתון באולימפיאדת ריו ויוסף רץ לצידו לאורך כל הדרך, עד למקום ה-11. לצערם, הם נפסלו בשל טעות טכנית.
"זה אתגר שמאוד סקרן אותי, לאמן אדם שלא רואה", הוא מספר, "אפילו יותר כיף להגיע לאולימפיאדה כשאתה עוזר לאדם אחר להגשים את החלום שלו. מקווה שנעשה תיקון בטוקיו 2020".
החזון
הקרן למצוינות אולימפית היא חברה ללא מטרות רווח שייסד אריק זאבי יחד עם מספר שותפים. לפני קרוב לשנתיים הוא פנה ליוסף, שמתגורר בפ"ת מזה חמש שנים והציע לו לפתוח מרכז של הקרן בעיר. המקום שנבחר הוא המתנ"ס בשכונת יוספטל. "בחרנו ביוספטל בשל הפוטנציאל הגדול שקיים בו, עקב גודל האוכלוסייה במקום וגם בזכות החיבור לחברת ההי-טק "פיינל", שעוזרת למתנ"ס, שיפצה אותו והציעה לנו סיוע במידה ונגיע לפה.
"הכרתי את אריק בשנות התשעים כשגרתי בוינגייט. תמיד הערצתי אותו. שמרנו על קשר ושמעתי על הפרויקט שלו בג'ודו. כשהוא התרחב לאתלטיקה, הוא פנה אליי ואל זוהר זימרו, שמנהל פרויקט דומה בנתניה. מאוד התחברתי לרעיון שלו. הרבה מאמנים פנו אליי וביקשו שאאמן ילדים ולא הסכמתי כי לא רציתי לאמן בחוג. הם מעסיקים את הילדים ונותנים מודעות לכושר גופני, אבל לא יכול לצאת מהם ספורטאי. התחברתי מאוד לחזון של אריק. הוא בא במטרה לקדם את הספורט ועם הרבה משאבים מגופים שעוזרים לו".
מה אומר החזון?
"מאמנים צריכים חופש ומסגרת מקצועית. הם לא צריכים לדאוג כל הזמן "איך אני אשרוד". השקט הזה נורא חשוב למאמן ולמתאמן. על הספורטאים אנחנו יודעים ומדברים, אבל למאמנים אין את היכולת להיות חופשיים לתת את הידע והניסיון, כי הם עסוקים בענייני פרנסה. זה שונה להגיע לאימון אחרי יום עבודה ארוך, או אחרי שהיה לך זמן לאורך היום לתכנן את האימון, לבנות תכנית שנתית. אי אפשר להגיע להישגים בלי לעבוד בזה. משני הצדדים. המסגרת הזאת נותנת להם את השקט, את המעטפת לעשות את זה. זה קריטי בבנייה של קריירה לטווח הארוך".
ספורטאי ישראלי יכול היום להשקיע את כל כולו באימונים ולא לדאוג לשאר?
"מי שברמה טובה – יכול. המצב הרבה יותר טוב מאשר לפני 15 שנים. יש יותר מודעות והרבה יותר גופים שעוזרים. עדיין, צריך תנאים יותר טובים. יש פוטנציאל ואם רוצים להתחרות באירופה, אנחנו צריכים תנאים לפחות שווים למדינות באירופה. אני עוד לא מדבר כרגע על העולם. הספורט הישראלי עדיין חובבני למדי.
"בעיניי, הבעיה הכי גדולה היא שאין מספיק תקנים למאמנים. אם אתה לא מביא מאמנים טובים לענף, אין מי שיפתח אותו ויגלה כשרונות. על זה צריך להיות הפוקוס. אם אין אקדמיה שבה המאמן יכול לפקח על ההתפתחות של הספורטאי גם מבחינה מקצועית וגם חברתית וחינוכית, יהיה קשה מאוד להגיע רחוק ובמקום הזה הספורט הישראלי עדיין חובבני למדי.
אריק זאבי הבין את מצב המאמנים בארץ, בעיקר בענפים האישיים והוא לוקח ספורטאי עבר שיכולים לפתח את הספורט ושם אותם במקומות שונים בארץ ונותן יד חופשית. השלב הבא יהיה להקים אקדמיה שבה נוכל לרכז ספורטאים, ילדים ומבוגרים מוכשרים ולתת להם את כל התנאים".
יש התעוררות מסוימת באתלטיקה הישראלית, ששיאה ההצלחה של אלופת אירופה לונה צ'מטאי.
לונה היא מזן אחר. היא הגיעה משבט קנייתי ש-90 אחוז ממנו ספורטאים. אבל אני חושב שכל השינוי נובע מעניין מנטאלי. אמונה שאפשר. גם אני יכולתי להישאר ספורטאי בינוני, אלמלא הייתי חוזר ומחליט שאני הולך עם זה עד הסוף. הרבה ספורטאים שלנו אומרים שהם רוצים להיות ספורטאים, אבל לא באמת מתכוונים. אם לא הולכים עד הסוף, אי אפשר להשיג תוצאות. כמובן שצריך גם תנאים, בלעדיהם אי אפשר להצליח. יש לנו טייסים מעולים והייטיקסטים הכי טובים בעולם, אז אני לא מקבל את התירוץ של עצלנות. זה עניין של גישה והבנה כמה ספורט חשוב".
בתכנית המצוינות בריצה של יוסף ביוספטל חברים 25 ילדים, תלמידי כיתות ד'-ז', כולם תושבי העיר. "המטרה שלנו היא להתרחב, להגדיל את הקבוצה ולבנות בית לספורטאים מוכשרים לטווח הרחוק", הוא מספר.
אתה מזהה כבר כישרונות שיהיו העתיד של הריצה בישראלי?
"יש הרבה, אבל פוטנציאל זה לא מספיק. אתה יכול להיות הילד הכי מוכשר, אבל אם אין משמעת ולא מתמיד, לא תצליח. יש לנו ילד שבגיל 11 רץ 5 ק"מ ב-20 דקות. אח"כ הוא הגיע לאימונים פה ושם והייתה לו ירידה. עכשיו הוא חזר להיות רציני ורואים את השיפור. אני לא לוחץ עליהם יותר מדי, כי בגיל הזה חשוב שייהנו, יתמידו ויקבלו את הבסיס. זה לא חוג, אבל אי אפשר להיות נוקשה מדי ולהפוך את האימון למטלה עבורם".
ולראיה, ברגע שנכנס למתנ"ס מתנפלים על יוסף מספר ילדים, אחד מחבק, האחר שואל וכולם מביטים בו בהשתאות. "נכון שזאת לא נחשבת לשכונה הכי מובחרת בעיר, אבל אני מאמין שלמען החברה כולה, אנחנו צריכים להתגייס כדי לעזור ולקדם אותה. ילד שמגיע ממעמד כזה, כשאתה בא ונותן לו הכל, מאמין בו והוא מצליח, הוא מרגיש הכי טוב במשהו זה יכול לתת ביטחון עצמי גם בלימודים, בחברה ובעתיד שלהם. לא תמיד זה מגיע הבית, הורים לא תמיד דוחפים דווקא למקומות האלה. פתאום הם נותנים להם זווית אחרת ונורא כיף לראות את הילדים מתחברים לזה ומקבלים את ההזדמנות שלא בטוח שהיו מגיעים אליה בעצמם. יש ילדים שאתה רואה עליהם את האש הזאת בעיניים ואפשר לקחת אותה לכל מיני מקומות. אנחנו מנסים לקחת את זה למקום הטוב, של הספורט". ואם זה נשמע לכם מוכר, חזרו לתחילת הכתבה, לימים שהאלוף הצעיר הגיע לפנימייה בעמק יזרעאל.
"מעבר לכך, אנחנו בקשר הדוק עם ההורים ועם בית הספר. חשוב שיהיו טובים גם בלימודים. לפי התנאים שלנו, אם הוא לא משקיע בבית הספר, הוא לא יכול להיות בקבוצה. אפילו כדורגלן, שמרוויח הרבה כסף, יכול פתאום להיפצע ולהישאר בלי כלום. המטרה שלנו היא גם להכין אותם לחיים, עם או בלי ספורט. אנחנו לא עושים סלקציה. מי שרוצה ומתמיד, יכול להגיע. מי שמצטיין ומגיע, אנחנו מצ'פרים. למשל, לאחרונה קנינו לילדים שמגיע להם בגדים ונעליים לריצה דרך הקרן".
היום (שישי) הגשים גיזאצ'ו יוסף עוד חלום בשרשרת ויעמוד בראש מירוץ השדה הראשון שנערך בפ"ת, מירוץ יוספטל. המירוץ יחולק לשלוש קטגוריות – 10 ו-5 ק"מ תחרותי ושני ק"מ עממי. "המטרה היא שכמה שיותר מתושבי השכונה והעיר יקחו בו חלק, שהעיר והשכונה יהיו שותפים באירוע", הוא אומר, "שאנשים ירגישו שזה אצלם בבית".
האירוע היה פתוח לכל המעוניין להשתתף וייצא לדרך מספורטק סירקין לכיוון תל אפק. כל הריצה תיערך בשטח ובשדות. כמה מבתי הספר בעיר ישתתפו באירוע, תלמידים והורים. "אנחנו רוצים לחשוף את החשיבות של פעילות גופנית לכמה שיותר בתי ספר בעיר", הוא אומר, "מגיע לעיר כמו פ"ת מירוץ משלה".
בשנים האחרונות החלה סוף סוף מגמה של שילוב יותר ויותר ספורטאים ממוצא אתיופי בענפים השונים. זה בולט בכדורגל הישראלי, בו צומחים כדורגלנים מוכשרים רבים ומאמן ראשון, מסאי דגו, עושה את צעדיו הראשונים והמוצלחים בענף, בעיר בה מתגורר יוסף. אגב, דגו ויוסף הם קרובי משפחה. "הבעיה של העדה היא מחסור באמצעים", הוא פוסק, "יכלו להיות לנו עוד 10 אלי דסה בנבחרת ישראל בכדורגל. מי שהגיע, עשה זאת או עם עזרה מבחוץ, או במקרה. רואים את זה גם באתלטיקה, ההורים מנסים בעיקר לשרוד, לשים אוכל על השולחן ואין להם את היכולת לשלם 3000 שקל בשנה לחוג. זה גם לא נמצא בראש מעייניהם.
"נדמה לי שהיום מבינים יותר את התרבות והדור שלי קצת יותר מבוסס מבחינה כלכלית. אני יכול לאפשר לשלושת ילדיי כל חוג שהם צריכים. לדור שלי לא הייתה את האפשרות הזאת. אני רואה גם שיותר ויותר הורים מגיעים ותומכים ומבינים את המשמעות והחשיבות לכך".
הכאב
למרות ההתעוררות הספורטיבית המבורכת, יוסף לא מתעלם מהמצב הקשה בו עדיין שרויה העדה האתיופית גם יותר משלושים שנה מאז החלו בניה לעלות ארצה. הגזענות, האפליה, עדיין פה. "אני מרגיש את הגזענות כמעט בכל פעם שאני הולך למקום שהוא קצת "היי סוסייטי", הוא מספר, "כשאני מסתובב בשוהם, בה אני מאמן, תמיד ניגשים אליי שוטרים ושואלים מה מעשיי פה. הכי מתסכל, כשאני נוסע עם נבחרת ישראל, עם המדים שלה ובנתב"ג לוקחים אותי הצידה וחוקרים אותי. הילדים שלי, שאימא שלהם צברית, חוזרים הביתה ובוכים כי מישהו קרא להם "כושי". זה שובר את הלב".
הוא מספר בכאב איך כשרצה לשאת את נורית לאישה, הגיעו לרבנות והרב אמר שהוא יהיה חייב להוכיח את יהדותו. "באותו רגע הודעתי לו שאני לא מתחתן, קרעתי לו את הטופס בעיניים והלכנו משם", הוא מספר, "אנחנו חיים באושר ויש לנו שלושה ילדים נפלאים גם בלי האישור של הרבנות".
הוא מספר על כל כך הרבה צעירים שהוא מכיר, שיושבים בבית הסוהר אחרי שהסתבכו בקטטה עם שוטרים. "אני מוכן להישבע שהרבה מהילדים האלה לא עשו כלום, אבל כשהם יצאו חזרה לחברה הם יסתובבו עם כאב ושנאה בליבם", הוא פוסק.
יש שינוי בשנים האחרונות, בעיקר אחרי המחאה הגדולה של בני העדה לפני כשלוש שנים?
"שום דבר לא השתנה. ראית מה קורה ביינות ברקן. זה הכי קשה למבוגרים, כשמפקפקים ביהדות שלנו. אבא שלי מספר שכשהיה חוזר מכפרים נוצרים באתיופיה, הוא היה מיטהר במקווה. הנוצרים לא נכנסו בכלל לכפר שלנו, כדי שנישאר טהורים. שמרנו על היהדות באדיקות במשך מאות שנים ופתאום באים ואומרים שאנחנו לא מספיק יהודים?"
למרות הכל, גזאצ'ו מנסה שלא לכעוס. זה לא קל. "אנחנו מודים לאלוהים בכל יום שאנחנו פה", הוא אומר, "באתיופיה קראו לנו "פלאשים", אנשים בלי מדינה. עכשיו יש מדינה שלנו. המצב הזה כואב ופוגע, אבל הגזענים הם המיעוט, ויש הרבה מאוד אנשים טובים, כאלה שעזרו לי וראו בי בנאדם ולא צבע. המיעוט לא יכול לקלקל. הספורט יכול להיות הגשר. המטרה שלנו היא אינטגרציה ובקבוצה שלי יש ילדים ממוצא אתיופים וכאלה שלא. מי שטוב – יכול להצליח ולא משנה מה מוצאו. אנחנו נותנים הזדמנות שווה לכולם. כשאתה ספורטאי, אתה חי ביחד, מתאמן ומבין שצבע העור לא משנה. כולנו תחת דגל אחד, רצים עבור מדינה אחת."
