אסמיר סוליץ', שחקן הכנף הבוסני של מכבי פתח־תקוה, לא היה אמור להיות כדורגלן כלל. כיאה למי שאביו הוא פרופסור בכיר לפיזיקה במולדתו הייתה דרכו של הבן סלולה לעולם האקדמיה. "שיחקתי קט רגל בשכונה, אבל הלימודים היו במקום הראשון והקדשתי להם את כולי", הוא מספר. "התוכנית הייתה לסיים תיכון ולהמשיך ללימודי חקלאות באוניברסיטה. לא, לא התכוונתי לצאת ולחרוש בשדות אלא לעסוק בהנדסת חקלאות, תחום שיתפתח מאוד בשנים הבאות".
כשהיה בן 17 ראה אותו אדם שהיה מקושר לקבוצת פ.ק. סרייבו, הגדולה במדינה, והציע לו ללכת למבחנים. "הייתי רזה מאוד, קטן, לא חשבתי שזה יתאים", מודה סוליץ', "אבל הבחור ההוא התעקש, הגעתי למבחנים בפ.ק., והמאמן אמר לי לחזור למחרת ולחתום על חוזה".
איך הגיבו ההורים?
"הם היו מופתעים מאוד. אמרתי להם שחתמתי על חוזה ואני לא יכול ללכת ללמוד. הם לא היו מאוכזבים, אבל בכל זאת ציפו שאלך ללמוד. כשהם הבינו שזה משהו שבוער בי, שזאת הזדמנות שלא הרבה אנשים מקבלים, הם תמכו בי מאוד".
הכי מוכשרים בישראל
מאז עברו על הקריירה של סוליץ' (29) תמורות רבות. באוגוסט הוא פתח את החלק הישראלי בה וחתם במכבי פתח־תקוה. "אני פה פחות משלושה חודשים ובדיוק השבוע אמרתי בשיחה עם גיא לוזון שאני מרגיש פה כמו שלא הרגשתי בשום מקום שבו שיחקתי", הוא מספר בהתרגשות. "למרות הקורונה והמצב הלא פשוט שהיא מביאה איתה, ההרגשה שנתנו לי במועדון, החברים במגרש, הצוות המקצועי וההנהלה היא מדהימה. בכנות, לא ציפיתי לכך".
איך אתה מסכם את שלושת המחזורים הראשונים של הקבוצה?
"אם היו אומרים לפני העונה שיהיו לנו שש נקודות משלושה משחקים, כולם היו חותמים על זה. למועדון שבא מהליגה השנייה זאת בהחלט תוצאה טובה, אבל זאת רק ההתחלה. הקבוצה חדשה כמעט לגמרי ויש הרבה שחקנים צעירים שמשחקים בפעם הראשונה בליגת־העל, צריך סבלנות.
"יש בקבוצה כמה שחקנים שהם הכי מוכשרים בישראל בעיניי – ליאל עבדה שיכול להצליח גם באירופה, אור בלוריאן, אור אינברום ששיחק במאריבור בסלובניה בזמן ששיחקתי בלובליאנה ולא ברור לי איך הוא לא הצליח שם. גם שוער המשנה דור חברון ברמה גבוהה מאוד".
סוליץ' מתפייט על איכות קבוצתו: "שיחקתי בקבוצות שזכו באליפות, וזאת אולי הקבוצה הכי איכותית ששיחקתי בה. אנחנו יכולים וצריכים להמשיך להשתפר, לא הראינו אפילו 10 אחוזים ממה שיש לנו".
ומבחינה אישית?
"גם אני לא הראיתי כמעט כלום, אבל צריך זמן. לא שיחקתי כדורגל תשעה חודשים. אני משתפר בכל יום וצריך ללמוד את הליגה, להכיר את החברים טוב יותר. עוד אראה מה אני יודע. יש לי אמונה גדולה בחברים שלי והם מאמינים בי. בלעדיהם לא אוכל לעשות דבר".
בשבת הבאה תחזור מכבי לשחק בליגת־העל ותארח את הפועל חיפה. בשערה של חיפה עומד יסמין בוריץ', חברו הטוב של סוליץ'. "על המגרש אין חברים", ממהר סוליץ' להכריז. "גם אם אשחק נגד אחי ארצה לנצח אותו. אנחנו חייבים לנצח את חיפה. לא נוכל לקיים משחקי אימון ויהיה קשה להוריד את החלודה אחרי הפגרה, אבל יש לנו מספיק זמן להתכונן".
סוליץ' נולד בעיר סרברניצה ב־1991. כעבור ארבע שנים ביצעו כוחות סרביים טבח בתושביה המוסלמים של העיר, ולפי ההערכות, נרצחו 8,000 בני אדם בקירוב. "אני לא זוכר הרבה, הייתי ילד קטן, אבל סיפרו לי שאבא שלי נפצע ואת כולנו העבירו לאזור חופשי ובטוח", הוא אומר.
יקרה ומהנה
אחרי שהשלים את המעבר מאקדמיה לכדורגל הוא הצטיין בסרייבו, התקדם לאויפשט, אחד משני המועדונים הגדולים בהונגריה, וזכה עימו בגביע ובסופר־קאפ המקומי. אחר כך חתם בווידאוטון, אלופת הונגריה אז, וב־2018 זכה באליפות גם איתה. כעבור שלוש שנים, "מדהימות" להגדרתו, חתם על חוזה בוויסלה קראקוב, קבוצת הפאר הפולנית, אבל המועדון נקלע לקשיים, המאמן שבא איתו מהונגריה עזב, וסוליץ' החליט לעשות "ויברח" וחתם בלובליאנה הסלובנית. בינואר 2019 הגיע אלי גוטמן, מאמן מכבי חיפה, לצפות בשחקן אחר של לובליאנה, התלהב מסוליץ' וביקש להחתימו, אבל ההחתמה לא יצא לפועל משום שגוטמן עזב את המועדון. בקיץ הבא שוב ביקשה חיפה להחתימו, סוליץ' התלהב, אבל בסופו של דבר הוא עבר ללובין הפולנית. "לא התאקלמתי במועדון ובעיר ובחודש דצמבר ביקשתי לעזוב", הוא מודה.
מאז לא שיחק כדורגל עד שקיבל את הצעתה של מכבי פתח־תקוה. "היו לי עוד 20 הצעות ממקומות אחרים, אבל אחרי חצי שנה שלא שיחקתי רציתי להיות בטוח שאני מגיע למקום שרוצים אותי בו", מצהיר הקשר. "הכרתי את גיא לוזון מהתקופה שבה אימן בליאז', והבעלים שלה היה גם הבעלים של לובליאנה".
בשלב הזה נהוג בדרך כלל לשאול את השחקן אם לא חשש מהמצב הביטחוני בישראל, אבל היום החשש הוא מפני דבר אחר לגמרי. ישראל אינה מהמצטיינות במאבק בקורונה, וההגעה למדינה זרה שנתונה בסגר זמן רב עשויה להיות חוויה מפוקפקת. "דיברתי עם כמה חברים ששיחקו פה, למשל עם אמיר האדיץ' ששיחק ברמת השרון ובעכו", אומר סוליץ'. "הוא רצה שאבוא לסרייבו שבה הוא עובד, אבל כששמע שיש הזדמנות לשחק בישראל הוא אמר לי ללכת על זה. כל החברים אמרו לי – ישראל יקרה, אבל אתה תיהנה בכל רגע.
"קורונה? אני אוהב לדעת הכול. קראתי שבתי החולים בישראל הם מהטובים בעולם. לא חששתי להיות לבד. הפחד היחידי היה שיקרה משהו למשפחה שלי ולא אהיה שם".
סוליץ' מתגורר בהרצליה ומחכה להזדמנות להכיר את ישראל. "אני נוסע בעיקר לאימון וחזרה הביתה. בגלל הסגר עוד לא הספקתי להכיר את הרצליה, את המסעדות בתל אביב, רק לירושלים הספקתי להגיע", הוא אומר.
איך שרדת את הסגר?
"התאמנתי, נפגשתי עם ארויו, השחקן הפנמי של מכבי, ויצאנו לרוץ יחד. עמי פאן, מנהל הקבוצה, התקשר בכל יום, כמה פעמים, ושאל אם אני צריך משהו. זה חימם את הלב. הדבר הטוב שיצא מהסגר הוא ששיפרתי מאוד את יכולות הבישול שלי. אני מוסלמי ולא אוכל חזיר, אז יש לי עם מה לעבוד. כבר הספקתי לטעום חומוס ופלאפל ולפני הסגר התארחתי אצל משפחת בלוריאן וראיתי מה היא ארוחה ישראלית. היה מדהים. בישלו כאילו היו 200 אורחים".
בישראל יש קבוצה (בית"ר ירושלים) שאינה מחתימה שחקנים ערבים ומוסלמים.
"שמעתי על זה. זה לא צריך להיות עניין בספורט. אתה לא יכול להוציא מישהו מהקבוצה רק כי הוא מוסלמי, נוצרי, יהודי או שחור. אנחנו נלחמים למען מטרה אחת משותפת – לנצח ולכבוש שערים. במלחמה הזאת הצבע או הדת שלך לא חשובים".
ודאי הבנתם שסוליץ' כבר מאוהב בישראל ובקבוצתו. "אני רוצה ללמוד ולהכיר את ישראל ואת היהדות", הוא אומר. "לא הכרתי יהודים לפני כן ובכל פעם שאני רואה חברים מתפללים במגרש אני שואל ומתעניין. אני שולח לחברים שלי תמונות, והם מתלהבים ורוצים לבוא לבקר. המדינה נהדרת, מזג האוויר מושלם. המועדון נתן לי הזדמנות אדירה אחרי תשעה חודשים, ואני רוצה לגמול לו על כך ולהישאר פה כמה שיותר שנים".
