עשה את השנה - גיא לוזון
את שנת תש"פ פתח גיא לוזון כמאמן המושמץ ביותר בישראל, אפשר לומר. אחרי סדרת כישלונות בכמה מהקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי – מכבי חיפה, הפועל תל אביב ולבסוף גם בית"ר ירושלים – הוא חזר לחיקם החם של הדודים במכבי פתח־תקוה, שכמעט בלי לשים לב ירדה ללאומית, ולוזון מצא את עצמו מאמן בליגה הבלתי אפשרית הזאת.
אבל הוא התעשת. לקח אוויר. סכר את פיו והתמקד בכדורגל בלבד. הוא השתנה לנו, אמרו בסביבתו. ואז הוא הוביל את נערי מכבי פתח־תקוה לטיול קליל בליגה הלאומית, לצד מסע מופלא בגביע המדינה שהסתיים בלחיצת יד מנחמת מהנשיא ריבלין באירוע השיא של השנה.
את תש"פ גיא לוזון מסיים במקום הראשון בליגת־העל. עם יותר ביטחון עצמי, עם התשוקה הקלופית שלו וחזרתו של הרעב להצליח עם מכבי ולשקם את כבודו האבוד (גם אם הוא טוען שזאת מבחינתו כלל אינה המטרה). נראה שתשפ"א יכולה להאיר פניה למאמן ולהחזיר את הקריירה שלו לפסים המוכרים לו.
הרס את השנה - שתיקת היציעים
כדורגל, יאמרו ודאי (ובצדק) רבים, הוא לא תיאטרון. שחקן "הבימה" לא יעלה על הבימה וייתן את הנשמה כהמלט או אחת הדמויות האומללות והמיוסרות של חנוך לוין, ואילו כדורגלן אמור להיות מסוגל לעלות על מגרש כדורגל, להביט ליציעים ולראות שם כמה עסקנים בני מזל ומקורביהם ועדיין להיות מסוגל לתת מעצמו 100 אחוזים, או כמו שאומרת הקלישאה הלא כל כך מובנת, גם יותר מזה.
רבים מאיתנו מגיבים בציניות כשכדורגלן משחרר את האמירה הקבועה על כך שהוא משחק "עבור הקהל הנהדר הזה", גם אם הקהל הזה מקלל אותו מהרגע שעלה על כר הדשא. נדמה לי שאם וכאשר יגיע היום הנכסף ואוהדי הכדורגל ישובו ליציעים, איש לא יגחך למשמע אמירה כזאת.
כי זה לא זה. וזה אפילו לא מתקרב לזה.
אווירת משחק אימון בסופו של דבר יוצרת רמת מחויבות דומה, וגם אם אנחנו זוכים לשמוע פתאום כל מילה וכל הוראה שזועק המאמן (שלא יוכלו יותר לספר סיפורים על "לא אמרתי להם לרדת לבונקר"), כדורגל בלי קהל הוא כמו מנצח בלי תזמורת. כמו סופר בלי ספר. זה לא מנצח, ההוא לא סופר והכדורגל הוא לא כדורגל.
האם מעבר להרי הסגר יש תקווה? אולי לאדם אחד, אוהד מכבי פתח־תקוה בליבו ובנפשו, סמנכ"ל משרד הבריאות פרופ' איתמר גרוטו, יש תשובה.
#החזרתם את המשחק, תחזירו גם אותנו!
ספורטאית השנה - כרם נוי
בשנים האחרונות הכדורמים הישראלי הופך לענף וזוכה בהצלחות בין־לאומיות לא מבוטלות. כדורמים הנשים הישראלי, אם נרצה להיות מדויקים.
שתי אליפויות אירופה היסטוריות שהסתיימו בהישג מכובד ובעשירייה הראשונה, מה שסידר גם כרטיס לטורניר הקדם־אולימפי, רק מתחילות להציג את התמונה המלאה של התקדמותו של הענף שלא זוכה לחשיפה מספקת.
7 צפייה בגלריה
הפעילה קשרים, משכה בחוטים כל הדרך להונגריה.כרם נוי
(צילום: יעל אברמסון איגוד הכדורמים)
אחד ממוקדי ההצלחות האלה נמצא ממש מתחת לאף שלנו. כוכבות הפועל פתח־תקוה, אלופת המדינה הטרייה יחסית, הן שחקניות בולטות וחשובות בנבחרת, ואת ההישגים האלה תרגמה הסנטרית כרם נוי לשדרוג יוצא דופן ומפתיע במיוחד בחודש שעבר.
השחקנית בת ה־20 חתמה בקבוצת סנטש, מצמרת הליגה ההונגרית שנחשבת לחזקה ביותר באירופה. "כאילו חתמתי בליגה הספרדית בכדורגל", הסבירה בשפה שמי שאינם עכברי הענף יוכלו להבין. וכל זאת מענף שעד לא מזמן לא ממש התפאר בהישגים יוצאי דופן.
נוי רקמה את המהלך כולו בעצמה – שלחה קלטות, משכה בחוטים, הפעילה קשרים, בלי סוכן ממולח ומתוחכם. רק היא והיכולת שדיברה בעד עצמה.
כשקבוצה בסדר גודל כזה, שיכולה להחתים רק שלוש זרות, בוחרת בישראלית, אפשר להבין כמה גדול ההישג של נוי. בכל פעם שהיא מדברת על מה שצפוי לה היא דואגת לוודא שכולם יודעים מה המטרה האמיתית שלה – לפתוח את הדלת לישראליות נוספות שיפוצו ברחבי היבשת ובעיקר לחזור טובה עוד יותר לנבחרת. ותהיו בטוחים, כרם היא אחת שעומדת בהבטחותיה. כבר השבוע חתמו שתי שחקניות נבחרת ישראל- מרים בוגצ'נקו, חברתה להפועל פ"ת ונופר הוכברג מקרית טבעון, בניראס היוונית.
ספורטאי השנה -גירמה אמרה ואיימרו עלמיה
אולי פספסתם את זה, אבל כ"ח בשבט תש"פ, 23 בפברואר 2020, היה אחד הימים הגדולים בתולדות הספורט בפתח־תקוה, או ליתר דיוק, בתולדות הספורטאים בני העיר.
גירמה אמרה ואיימרו עלמיה, תושבי פתח־תקוה, יצאו לסביליה, למרתון של העיר, רגע לפני הקורונה. עוד ריצת הכנה לקראת הרגע הגדול של השניים – האולימפיאדה בטוקיו.
השנייים הבטיחו את הקריטריון עוד בתשע"ט, אבל איש לא היה מוכן לריצה המטורפת שלהם בעיר הספרדית. אמרה, עלמיה ומארי טפרו שברו את השיא הישראלי בריצה הארוכה ביותר. אמרה סיים במקום ה־11 הכללי בזמן 2:07:29 שעות, ועלמיה דורג במקום ה־13 בזמן 2:07:45 שעות ושיפרו את שיאו של מארי שקבע בעצמו שיא ישראלי חדש. מבולבלים? לא נורא. מה שחשוב הוא ששני האתלטים האדירים האלה היו אמורים להמשיך ולשבור שיאים גם בטוקיו, אבל הקורונה התערבה, ואנחנו ניאלץ להמתין עד הקיץ הקרוב כדי שפתח־תקוה תעלה על המפה האולימפית. הם ייצגו אותנו שם בכבוד, בזה אין ספק.
שגריר השנה - מנור סולומון
שגריר השנה
מנור סולומון
בעיצומה של שנת תשע"ט עוד כדרר מנור סולומון, עוד לא בן 20, וסחרר מגינים במכבי פתח־תקוה. בינואר הוא המריא לדונייצק הקפואה. שמכבי לא מתאוששת מכך ויורדת ללאומית, אבל סולמון לא הביט לאחור.
פחות או יותר כשמכבי התחילה להביס את כל הנקרה בדרכה בלאומית הטביע סולומון חותם אמיתי במפעל הכי יוקרתי בכדורגל האירופי – ליגת האלופות.
ב-ב' בתשרי, יומה השני של תש"פ, כבש שער ניצחון דרמטי במיוחד, עמוק בתוך תוספת הזמן, במשחק קבוצתו נגד אטאלנטה, אחת הקבוצות הכי מלהיבות העונה במפעל שכמעט הדיחה את פ.ס.ז' ברבע הגמר. כל זאת הוא עשה במקדש הכדורגל סן סירו, מילאנו.
קצת פחות מחודשיים חלפו מאז, ורגע לפני שחשוון מתחלף בכסלו הכה סולומון באימפריה אירופית של ממש – מנצ'סטר סיטי של חברינו החדשים מהאמירויות. הוא כבש באצטדיונה של סגנית האלופה (שאז עדיין הייתה אלופה), ביאס מאוד את האחים גלאגר (מייסדי להקת "אואזיס" ואוהדים שרופים של הסיטי), אבל שימח מאוד את האחים לוזון, והם ראו את חשבון הבנק של הקבוצה זוכה לריענון במכירה העתידית. על הדרך גם הפך לנקודת אור מרעננת בנבחרת ישראל האפורה.
מה מכין לנו הנער בן ה־21 בתשפ"א?
קאמבק השנה - טל, סבן ויחיאל
הם הגיעו טיפין־טיפין, בזה אחר זה ופתאום השדרה הניהולית־מקצועית של הפועל פתח־תקוה רוויה באקסים מהתקופה שהקבוצה עדיין הייתה איפשהו על המפה של הכדורגל הישראלי.
ניב טל, אחד השחקנים הכי אהובים על אוהדי הקבוצה בשלהי המילניום הקודם ובראשית הנוכחי, הגיע ראשון ומונה למנהל מקצועי כשעמותת "הכחולה" הפכה לבעלי המועדון.
אחריו חזר קלמי סבן, המגן הימני שזינק מהפועל היישר לנבחרת ועזב אחרי עונה למכבי חיפה, מותיר לא מעט לבבות שבורים וסימני שאלה בנוגע לניהול המועדון והרצון האמיתי שלו להצליח.
הקאמבק המפתיע ביותר היה בחודש תמוז, כשאבי יחיאל, עם שבע עונות ברזומה בהפועל, שהסתיימו בשער בלתי נשכח במשחק הנבחרת הראשון שלו באירלנד, מונה למנכ"ל המועדון. יחיאל חזר מניו יורק. הוא עבד בה בחברת WE WORK של גיסו אדם נוימן והיום הוא מנסה להביא משהו מהניסיון שלו בתחום לבלגן שנקרא כדורגל ישראלי ועוד בתקופת הקורונה.
השלושה ינסו להחזיר את הפועל לפחות למקומות שבהם הייתה כשהתרוצצו על כר הדשא, רצוי בניהול קצת יותר בריא ונכון.
הרגע העצוב של השנה - כשלב של מועדון נדם
בערב חג הסוכות איבד מועדון כדורסל הנשים הפועל פתח־תקוה את בני סלע ז"ל, האיש שהיה המועדון. בעונה שעברה הייתה קבוצת הבוגרות שלו היחידה בענפי הכדור ששיחקה בליגה הראשונה. סלע הקים את המועדון מחדש לפני 30 שנים בקירוב, החזיק אותו כמעט לבדו מאז ותרם מכספו, מזמנו וממרצו. הוא נפטר לפתע פתאום מדום לב.
באופן סמלי, סלע התמוטט בנתב"ג, במוצאי יום הכיפורים, כשהגיע לאסוף את השחקניות הזרות של הקבוצה רגע לפני פתיחת העונה. תמיד בשירות המועדון שלו, עד הרגע האחרון.
ההלם במועדון, בעיר ובענף היה גדול. בפתח־תקוה ידעו שכדורסל נשים פירושו בני סלע. בכדורסל הנשים ידעו שהפועל פתח־תקוה היא בני סלע. האיש שתמיד חייך, שלא היו לו אויבים.
הקבוצה הבוגרת, שזכתה לשם הפועל "בני" פתח־תקוה, התקשתה להתאושש מהאובדן וירדה ליגה, אך ניצלה בזכות הקפאת הירידות בשל מגפת הקורונה. יש מי שמשוכנעים כי אצבעו המכוונת של בני הייתה במעש.
