השאלה שהכי מצחיקה את רעיה כהן היא "איפה את מוצאת חומרים להופעות?". "יש לי 4,000 מחשבות בדקה", היא יורה. "אני פשוט צריכה לסנן".
כבתו של רב שמצאה דרך פתוחה יותר, כפמיניסטית שאינה מגדירה את עצמה ככזאת וכמי שעוסקת בטאבואים דתיים ונשיים על הבמה, הפאנצ'ים פשוט נשלפים ממנה. "אני גם אשה, גם דתייה וגם מתגוררת בקצה המדינה. אני פריפריה בכל מובן. הסטנד־אפ הוא הדרך שלי לגעת באנשים, להשמיע ביקורת באמצעות ההומור. אני יכולה לומר מיליון פעם 'תאהבי את עצמך כמו שאת', אבל זו קלישאה שאף אחד לא יקשיב לה. אבל כשאני צוחקת על המשקל שלי ואנשים רואים שאני עובדת ושמחה, זו בעיניי העצמה נשית".
כדי להבין את העוצמה צריך לראות את הסרטונים שהפיקה, כמו זה שבו היא עוברת בשמלה מנוקדת בין דוכנים ומעדניות ושרה שיר הלל למטעמים לפי לחן מתוך "צלילי המוזיקה".
פמיניזם, בעזרת השם
בימים אלו כהן, 30, מתכוונת לעזוב את עבודתה כמורה לתאטרון ולצאת לדרך עצמאית כסטנדאפיסטית, בעידודו של הקהל שגילה אותה בפייסבוק ודרבן אותה לעלות לבמה. התוכנית שלה נקראת "העייפה בנשים".
למה עכשיו?
"יש תנועה בציבור הנשי בכלל, ובציבור הדתי בפרט, של נשים שמביעות את עצמן בדיוק ושואפות לבנות עולם שיהיה להן טוב יותר לחיות בו. זה לא פשוט ויש בכך הרבה סיכון, אבל היצירתיות היא אינסופית. הפמיניזם מתקדם, וברשתות החברתיות יש היום קבוצות עסקיות עצומות של דתיות שמשחררות מהצורך לעמוד על במה או לקנות חנות".
היא מביאה לבמה דמויות מהחיים כמו האם שהרימה עליה את קולה בבית הספר. "היא איימה שאם הבן שלה לא יקבל ציון טוב בבגרות היא תשתמש נגדי בקשריה במשרד החינוך, ופתאום קלטתי שאני מחייכת, כי חשבתי, 'תמשיכי, את כותבת לי עכשיו טקסט להופעה'. יש לי גם דמות שנקראת הרבנית פרח הודיה סיידא, חוזרת בתשובה שהפכה לרבנית של הפרשות חלה. יש לה כיסוי ראש גבוה ומבריק ופניני לשון כמו 'מה עניין שביתה לעם סיני'. אני מקצינה דמויות מהחיים, אני מצותתת להן ברכבת, באוטובוס ובכל מקום. כולל לאמא שלי".
לפני עשור היתה לה אפיזודה קצרצרה של הופעות סטנד־אפ, ובעקבותיה גנזה את רעיון הבמה והלכה ללמוד משחק וחינוך. היא נישאה לישי כהן, מתמטיקאי, הקימה בית במעלות וילדה שתי בנות (בת שבע ובת חמש היום), אבל חיידק הבמה לא הרפה ממנה.
"גיליתי את פייסבוק כשהתחלתי לכתוב לעצמי יומן תלונות ומרמורים על החיים. לא חשבתי על חשיפה. קיבלתי ארבעה לייקים, וזה הספיק כי הצחקתי את עצמי".
מתי זה קיבל תאוצה?
"כשהתחלתי לכתוב על הדיכאון שלי ועל כמה כעסתי על עצמי בגללו. כתבתי על הרגשת הבדידות הגדולה ותהיתי מה דפוק אצלי, שיש לי בעל שאין כמותו ושתי בנות מדהימות ובכל זאת אני מתבכיינת. אלה מחשבות על החיים שבזמן אמת הן ממש לא מצחיקות, רק בדיעבד. לא מדברים על זה מספיק, ולא שמעתי שמישהו עשה על זה סטנד־אפ, גם לא בחברה החילונית. קיבלתי טלפונים מנשים שאני לא מכירה, והן אמרו שניסחתי בדיוק את המחשבות שלהן. היכולת הזאת היא מתנה אדירה. קלטתי שההזדהות היא הדבר החזק ביותר בכלי שבידי".
את מופיעה רק לפני נשים?
"היום כבר לא. החומרים שלי מדברים לנשים כי אני אומרת להן שאני שמנה ולפעמים אין לי כוח לכלום, ושהילדות שלי, שהן אהבת חיי, מטריפות אותי לעתים. הנשים בקהל מזהות את עצמן בדבריי וצוחקות בהקלה. לגרום לאשה להבין שהיא משוגעת אבל לא מיוחדת, כי כולנו כאלה, זו מצווה בעיניי".
מכנסיים מתחת לחצאית
היא נולדה במבשרת ציון, ילדה שנייה במשפחה של שמונה ילדים שנדדה בארץ בעקבות עבודת האב, הרב דוד לחיאני. "אבא הוא רב הארד־קור, אורתודוקסי, הלכתי ומקפיד מאוד. הוא מפרגן לי וחושב שלשמח נשים זו מצווה גדולה. אני מניחה שהוא היה שלם יותר אם ההחלטות שלי היו הלכתיות יותר, אבל כולנו לומדים להתגבר על הקונפליקטים ולהתרכז באהבה. תמיד הייתי ילדה טובה שבדקה גבולות, כמו לעשות עגיל שני באוזן או ללבוש מכנסיים מתחת לחצאית. אלה לא דברים שעברו חלק בחברה שלנו. אנחנו דתיים־לאומיים בקצה הסקאלה, מה שנקרא חרד"לים. בבית אמרו לי כמה אני מוכשרת ויפה ועודדו אותי להגשים ולעשות את מה שאני רוצה, אבל בגבולות ההלכה. כשהתחתנתי עוד הייתי דוסית, ובשש השנים האחרונות התחלתי מסע של שינוי".
מה קרה?
"עברתי תאונת דרכים וזה הבהיל אותי. באותו הזמן היה לי עומס גדול בעבודה וגם בבית, והרגשתי שאני מאבדת את היצירתיות לדידקטיות. עברתי תקופת דיכאון ואמרתי לעצמי, 'תעצרי, מה את רוצה?'. הבטתי במראה ונראיתי לעצמי מחופשת. הרגשתי שלא הגיוני לחיות בצורה מסוימת בלי להרגיש חיבור רק כי כך כתוב איפשהו, והפער נגס לי בשמחה. התחלתי תהליך של התאמת החוץ לפנים. אמרתי לעצמי שאת הקב"ה לא מעניין אם השיער שלי גלוי או מוסתר ואם לבשתי חצאית או ג'ינס. יותר מעניין אותו אם אני אדם טוב ושמח שמחובר לעצמו.
"החלטתי לעבוד ישירות מולו. השיער הטבעי שלי מכוסה בכיסוי חלקי בלבד, וגם זה יותר סטטוס חברתי מאשר עניין של צניעות. החברה הדתית עוברת תהליך חיובי. יש אנשים ששופטים, אבל הרוב רואים את העיקר ולא רק את ההחלטות החיצוניות שלי. מה שחשוב הוא שאני, שגדלתי בבית דוסי ולמדתי באולפנה טובה, מצאתי את הדרך שלי בסוף. לדעתי, צריך לחנך לחשיבה עצמאית בכל המסגרות הדתיות כבר בהתחלה".
בלי גסויות
לפני חודשים אחדים השתתפה כהן במופע "אי הבנות", שהביא אל במה אחת חמש סטנדאפיסטיות דתיות, והן צחקו על הנשיות, על המראה, האמהות והדתיות.
כולן צוחקות על האמהות. איך מוצאים זווית ייחודית?
"נולדים ככה, וזה מתחדד כשמתחילים לחפש פאנצ'ים. אני חווה את העולם באופן שונה מאחרים ובעוצמות חזקות יותר, לטוב ולרע. אנשים רואים בי רק את האשה השמחה המצחיקה, אבל סטנד־אפ טוב בא גם מכאבים והתמודדויות".
בבית מציבים לך גבולות?
"לפעמים החשיפה היא כיף, ולפעמים היא מחיר ששווה לשלם. בעלי הפוך ממני, הוא היציבות ואני הסערה, ואני מכבדת את הפרטיות שלו. הוא משחרר וסומך עליי, וכשמשהו מפריע לו בחומרים שלי אני לגמרי מקשיבה. להערות חיצוניות אני פחות מחויבת. פעם מישהי שאלה מתי אביא לשתי בנותיי אח קטן ועניתי, 'אולי הלילה'. היא היתה דוסית, והלסת שלה פשוט נשמטה בתדהמה. לא זכור לי שהזמנתי את הקהילה הדתית לתוך הרחם שלי. בציבור הדתי שינויים קורים לאט. היום כבר יודעים שיש אנשים שמביאים שני ילדים מבחירה, ואני רוצה להאמין שאני תורמת לשינוי. אני רוצה עוד ילדים, אבל זה לא עניין חברתי ולא עסק של אף אחד".
מותר לצחוק על הכל? סקס, אלוהים?
"כן. זה פשוט עניין של שפה וקהל. אני לא משתמשת בגסויות ולא יורדת נמוך. פרובוקציות זולות זה לא הסגנון שלי. אני לא רוצה להביך את הקהל, אני צוחקת על דברים כדי לתת להם לגיטימציה, ואם לא אצחק על יחסים אינטימיים זה אומר שזה לא לגיטימי. אותו הדבר עם דיכאון".
את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
"אני חושבת שהגדרות הן טרחניות, אבל הפמיניזם הוא קריטי ואי אפשר בלעדיו. אנשים אומרים, 'כל הכבוד לבעלך שהוא נותן לך להופיע', ואני עונה שאני מופיעה כי זה מה שבחרתי לעשות. ישי הוא באמת חד־פעמי. הוא עושה כמעט הכל בבית חוץ מבישול. אני לא מייפה את המציאות. מה לעשות שלא כולנו אוהבות לנקות את הבית באופן יסודי פעמיים בשבוע".
איפה תהיי בעוד שנתיים?
"החלום הוא להופיע ולהמציא את עצמי בכל שנה מחדש, לשחק בתאטרון, להופיע בטלוויזיה, להמשיך לעשות רדיו. כרגע אני משתתפת פעם בשבוע בתוכנית 'סטטוס קוו' בגלצ. השנה הקרובה תהיה שנה של ניסיון, ולא יהיה קל כלכלית גם אם אצליח מאוד. סטנד־אפ הוא הדבר שאני עושה הכי טוב, וחשוב לי לעשות מסע אמיתי בעולם הזה, גם במחיר טעויות. אחרי הכל — לא בשביל זה אנחנו כאן?".
