רימה פופוב, המורה לשפת הסימנים, נכנסת לכיתה ח' באולפנת מרכז שפירא. בנות הכיתה מקבלות אותה, כמו תמיד, בצהלות שמחה. פופוב, חירשת מילדות, אמנם אינה שומעת את קריאות ההתלהבות, אבל מבינה היטב את אותות השמחה ומחבקת בחום ובאהבה את הבנות שקופצות לקראתה. התלמידות יודעות שבשיעור של רימה לא מוכרחים לשבת, ובשעה הקרובה הן עומדות לצייר באוויר מילים חדשות באצבעותיהן ובידיהן וגם לשיר בשפת הסימנים.
בסיום השיעור פופוב הנמרצת מחייכת בסיפוק. "זה נפלא שאני מראה לילדים שאדם בעל מוגבלות יכול להיות מעניין, כיפי וחבר כמו כל אדם אחר", היא אומרת בקול גרוני מאומץ של מי שאינו שומע את עצמו מדבר. "הרי כמעט לכל ילד יש חוסר ביטחון עצמי באיזשהו פגם שקיים בו. אז אני מראה להם שאתה יכול לאהוב את עצמך גם אם יש לך פגם או מוגבלות. מרגישים שאני אוהבת ולא מתביישת בעצמי?".
ברור.
"אז ככה אני מראה לילדים שבעלי מוגבלויות הם ככל האנשים. אני מלמדת אותם את השפה שלי, וככה הם גם לומדים להכיר אותי. שפת הסימנים זו שפה שהיה טוב לו כולנו היינו יודעים לדבר בה. לעתים, כשקשה לתקשר עם החירשים, נוטים להתייחס אליהם בצורה פוגענית. זה לא רק כדי לתקשר, אלא בעיקר כדי להכיר ולהבין את החירשים וגם את שאר בעלי המוגבלויות.
המון כאב ראש
כשהתלמידות של פופוב שרות ומציירות באוויר את השורה "ואולי יבוא יום ונהפוך שווים", המורה שלהן כמעט דומעת מהתרגשות ומרגישה שחלומה הגדול, שבכל בית ספר בישראל ילמדו את שפת הסימנים, עוד יתגשם.
שבע שנים עברו מאז עברה להתגורר עם בעלה אולג ובתה ויקטוריה בדירה קטנה בקריית מלאכי, והיא נלחמת כדי ללמד את שפת הסימנים בבתי הספר בדרום באופן מקצועי. למרות שיצא לה מעת לעת להעביר שיעורים בשפת הסימנים בבתי הספר, זה קרה לעתים רחוקות מדי, בצורה בלתי מסודרת ובעיקר כאטרקציה חד פעמית לכבוד יום יחיד בשנה. "עבדתי בהתנדבות", היא אומרת, "וזה היה קשה מאוד, כי גם לאולג בעלי לא הייתה עבודה אז. בנוסף, ניהלתי את מועדון החירשים בעיר, וגם זה בהתנדבות".
הראשון שחשב שלפופוב מגיעה משרה ומשכורת קבועה כמורה לשפת הסימנים היה יונתן גילאון, מנהל בית הספר לרום למחוננים בקריית מלאכי. "רימה הייתה מגיעה מדי פעם לבית הספר בהתנדבות עוד כשהייתי מורה", הוא אומר. "כשמוניתי למנהל חשבתי שהפוסטרים התלויים בכל כיתה ועליהם הכיתוב 'האחר הוא אני' חסרי משמעות אם לא מבצעים את הכתוב הלכה למעשה. לכן החלטתי לשבץ את רימה כמורה לשפת הסימנים בכמה כיתות באופן קבוע, כדי שהתלמידים יכירו חירשים ובעלי מוגבלויות. הרי אי אפשר להכיר תרבות בלי שפה".
ואיך זה עבד?
"מדהים. אי אפשר היה שלא להתלהב. רימה כל כך מאמינה בדבר וכל כך מלאת התלהבות, שזה פשוט מידבק. התלמידים אהבו אותה מאוד, וההורים לא האמינו שהילדים שלהם ממש משוחחים עם המורה בשפת הסימנים. העולם שלהם נפתח. לא מדובר כאן בחירשים בלבד. פתאום אתה מבין את משמעות המוגבלות".
ולמה זה לא נמשך אם זה היה טוב כל כך?
"בגלל משרד החינוך. זה המון כאב ראש ובירוקרטיה, כי אין לה תעודת הוראה והיא עבדה כמורה חיצונית. כשעזבתי היא פוטרה, ושלחתי מכתבים לבקשת עזרה להמשך הפרויקט. עשרות מורים ומנהלים שהשתתפו בפרויקט יכלו להעיד עד כמה הילדים התרגשו והוקסמו מהפגישות איתה. מדובר אך ורק בבירוקרטיה. הרי עלות הפרויקט אפסית ותרומתו לחינוך גדולה, כי זה בפירוש חיוני שכל ילד בישראל יכיר חירש אחד — ולו לשעה אחת קצרה".
אנשי הדממה
אולג, 52, בעלה של רימה, יליד מוסקבה, חירש אף הוא. הוא איבד את השמיעה לאחר מחלת חום קשה בילדות. "הסביבה הקרובה שלי התכחשה למוגבלות שלי", הוא אומר. "כילד חירש ברוסיה היו מכים אותי בניסיון ללמד אותי לדבר ולהוציא הברות".
המגבלה של אולג לא הפריעה לו להגשים את שאיפותיו ולהפוך לשחקן תיאטרון, קולנוען, גרפיקאי וצייר. דווקא בגלל ריבוי הדברים שעשה בהצטיינות, היה התסכול על כך שאינו מצליח למצוא עבודה שהולמת את כישוריו גדול. "ברגע שמבינים שאני חירש, עוד בשיחת ההיכרות, מוותרים על שירותיי", הוא אומר בכעס. "לא משנה כמה תיק העבודות שלי, כגרפיקאי, מפואר, הם לא מוכנים לשמוע. מפחדים שזה יעשה להם בעיות".
"אתה מבין", אומרת רימה בתוכחה, "לו אנשים היו מבינים את שפת הסימנים, היחס היה משתנה, ולא רק אלינו, אל כל בעלי המוגבלויות. לפעמים מתייחסים אלינו כמו אל מפגרים. מדברים לאט, במילים של ילדים קטנים".
בגיל שנה חלתה רימה בדלקת קרום המוח, ובעקבותיה נפגעה השמיעה שלה. "מאז אני כבדת שמיעה, אבל לא נתתי ללקות לעצור אותי", היא מספרת. "מגיל צעיר עסקתי בספורט. במוסקבה שיחקתי כדורגל עם הבנים, ובישראל עברתי לכדורעף. תמיד השתדלתי להיות הכי טובה במה שאני עושה ולתת מעצמי כמה שיותר. ככה הגעתי עד האולימפיאדה".
מה עשית בארץ?
"בהתחלה עבדתי בניקיון, כי לא היה שום דבר אחר, אחר כך בחברה לייצור מנורות בתל אביב. אולג עבד בחברת עיצוב גרפי והיה גרפיקאי ראשי במשך חמש שנים, עד שהעסק נסגר. כששנינו מצאנו את עצמנו מובטלים, לא יכולנו להחזיק דירה אפילו בפרדס כץ. עמידר הציעו לנו דירה בקריית מלאכי, אז עברנו".
המעבר היה קשה?
רימה: "בכיתי במשך שנה. בהשוואה לתל אביב יש כאן בורות גדולה בנוגע לחירשים, והרגשנו מושפלים. התייחסו אלינו כאל מוגבלים שכלית. אבל אחרי שהפסקתי לבכות החלטתי לא לוותר. הקמתי מועדון חירשים וקראתי לו 'אנשי הדממה', כדי להילחם בחוסר ההבנה".
למה זה קורה כאן?
"כי אין בתי ספר לחירשים בדרום, יש אחד רק בבאר שבע, והרמה האינטלקטואלית שלהם נמוכה, העולם שלהם מצומצם והם סגורים. יש כאלה גם בתל אביב, אבל כאן זה בולט יותר".
מה עושים חירשים באזעקת צבע אדום?
רימה: "יש לנו ביפר, אבל הוא לא מתריע בזמן. לפעמים אני הולכת ברחוב ורואה אנשים רצים, וזה קצת מאוחר מדי. קרה לי שהלכתי ברחוב, ומישהי שמכירה אותי פשוט תפסה אותי ורצה. לא הבנתי מה קורה בכלל".
למה עזבת את מועדון אנשי הדממה?
"כי אחרי שש שנות עבודה קשה בהתנדבות וללא כל עזרה החלטתי שהגיע הזמן למצוא עבודה בתשלום. גם את סרט ההדרכה ללימוד שפת הסימנים שהפקתי עם אולג והעלינו ליוטיוב עשיתי בהתנדבות. אבל צריך גם להתפרנס".
יחד כל הדרך
אחרי שנה נוספת של אבטלה וחיפוש עבודה מתסכל פגשו אולג ורימה את מיה בוחניק, רכזת תעסוקתית מעמותת יחדיו, ממושב אבן שמואל. "לא האמנו שהיא תוכל לעזור לנו", אומר אולג. "כל מי שטיפל בנו עד אז לא התעניין במה שאנחנו רוצים. עד שהיא הגיעה".
"פגשתי שני אנשים מתוסכלים מאוד", אומרת בוחניק, "והתחלתי לעבוד עם שניהם בו־זמנית. לאולג מצאנו עבודה במפעל סוגת בקריית גת, במחלקת האריזה, ועם רימה החלטנו לבנות תוכנית ארוכת טווח שתגשים את חלומה הגדול, ללמד את שפת הסימנים בבית הספר".
מה עשיתם?
"התחלנו להיפגש עם מנהלי בתי ספר באזור. הצענו ללמד את שפת הסימנים של רימה במסגרת תוכנית גדולה יותר של חשיפת התלמידים לעולם המוגבלויות ולימוד שפת הסימנים".
שלחתם מכתבים?
"ממש לא. קבענו פגישות. לרימה יש נוכחות כובשת וביטחון עצמי. מי שפוגש אותה לא יכול להגיד לה לא".
הגוף הראשון שנרתם לפרויקט היה אולפנה לנערות באבן שמואל. "שם, תחת הערך 'ואהבת לרעך כמוך', הוכנסה למערכת השעות שעת לימוד בשפת הסימנים", ממשיכה בוחניק, "ובהמשך הצטרפה האולפנה במרכז שפירא".
"אנחנו מרוצים מאוד, והתלמידות מאושרות עד השמים", אומר הרב בן שטראוסמן, מנהל האולפנה במרכז שפירא. "רימה מלמדת אצלנו כיתות ז'־ט' ומעניקה להן ערך מוסף שלא יכלו לקבל בשום דרך אחרת. אחרי הפגישה עם רימה, כל פגישה עם בעלי מוגבלויות תיראה להן טבעית ונכונה. הביקוש לשיעורים שלה עצום".
רימה, עדיין יש מי שצוחק עלייך?
"תמיד יש מי שצוחק בהתחלה, כשפוגשים אותי לראשונה, אבל זה טבעי. אני מתייחסת לסוף השיעור, ולא לתחילתו, כי בסופו כולם באים לחבק אותי. גם אלה שצחקו בהתחלה".
שתלים וטכנולוגיה
תגובת משרד החינוך: "שפת הסימנים נלמדת במערכת החינוך בכיתות מיוחדות של לקויי שמיעה, בבתי ספר רגילים ובבתי ספר מיוחדים ללקויי שמיעה (שלומדים בהם כ־20 אחוזים מבעלי לקויות השמיעה). מרבית לקויי השמיעה לומדים בכיתות רגילות בבתי ספר רגילים, בזכות התפתחויות טכנולוגיות ובזכות שימוש בשתלים, ועל כן אינם זקוקים ללימודים באמצעות שפת הסימנים".
ממשרד החינוך לא השיבו לשאלתנו בנוגע ללימוד שפת הסימנים כשפה נוספת לתלמידים שומעים.
