לפני כשבועיים, אחרי שנדמה היה שאי אפשר לחדש יותר בתחום הסופגניות, הפתיע דודו אוטמזגין את ערוצי הטלוויזיה באייטם שהפך לוויראלי ורץ ברשת. הבאז החל לאחר שהביא לתוכנית כלכלית שבחנה סופגניות לחנוכה, סופגנייה מצופה בזהב 24 קראט, אותה הוא מתמחר ב-100 שקל. לא שקודם חסר לו פירסום, אבל מאז אותה סופגנייה הפך אוטמזגין לקונדיטור הכי מבוקש במסך.
של מי היה הרעיון?
"הרעיון לסופגנייה המיוחדת הזאת היה שלי, והוא הגיע בעקבות שיחה מפתיעה שקיבלתי מאוליגרך המתגורר בקיסריה. הוא רצה סופגניות, אבל התעקש שלא יהיו סופגניות רגילות. רצה משהו יוקרתי במיוחד. אמרתי בסדר, התחלתי לחשוב והכנתי לו סופגנייה עם קרם דולסה, וניל מדגסקר, זעפרן וציפוי זהב 24 קראט".
ואיך האוליגרך הגיב?
"הוא הזמין 500 יחידות".
המיתון לא הפחיד
כשהוא מתבקש להשוות את ענף הקונדיטוריה בשנות ה-90 למצב כיום, הוא מגחך ומבהיר: "אין שום קשר. באותן שנים הרוב המוחלט של העוגות ששווקו היו עוגות ספוג יבשות, המכונות 'לעקעך' - טורט שוקולד, טורט וניל, וגם עוגות שנחשבו יקרות יותר, כמו היער השחור או עקיצת דבורה, רק שלא היה שום קשר בין העוגות שנמכרו בארץ לבין מאפים בעלי אותו שם שנמכרו בחו"ל. עוגות הלעקעך, למשל, כללו קצפת ולכל היותר גם כמה דובדבנים משומרים מלמעלה. עוגות השמרים כללו תחליף שוקולד זול, צימקאו. אני רציתי ליצור אמנות מחומרי גלם טובים, כמו בחו"ל".
כדי להגשים את החלום, נסע אוטמזגין ללמוד בצרפת בבית הספר היוקרתי אקול לנוטר של גסטון לנוטר, שף וקונדיטור. בסיום הלימודים, כשחזר לארץ, נישא לתלמה, אז סטודנטית לתואר ראשון בספרות ולשון. ההורים וגם האשה הטרייה הופתעו מהתשוקה העזה שלו לפתוח קונדיטוריה עצמאית בקרית מוצקין: "ההורים שלי היו שכירים, והם באמת דאגו לי. זה אמנם היה הכסף שלי, שאותו חסכתי, אבל הם דאגו. השנה היתה 1998, וההורים וגם החברים שלהם ושלי הזהירו אותי שיש מיתון, אבל לא פחדתי. היה לי ביטחון וידעתי שאני יכול להצליח בגדול. אחת הסיבות לכך היא שאז לא היה הרבה היצע, והיה ביקוש רב למאפים".
איך מפתים אנשים להיכנס ולקנות?
"זה היה תהליך. לא היה קל להרגיל את האנשים, שעד אז קנו עוגות פשוטות וזולות, לשלם קצת יותר, אבל הלכתי בדרך שלי ולא ויתרתי על חומרי הגלם הכי טובים שיש. התחלתי ליצור עוגות שאנשים לא היו רגילים אליהן, כמו מוצרט, אייריש קרים וקונקורד. הקונים הופתעו אז לגלות שחלק מהעוגות נשמרות בהקפאה ולא במקרר, כמו שהם היו רגילים, והיה צריך להסביר להם שעוגת מרנג שמאוחסנת במקרר, נופלת, ובטח שאי אפשר למזוג עליה שוקולד חם".
בצרפת זה שונה
העוגות והמאפים היו מוצלחים וכך גם יחסי הציבור של אוטמזגין, והקונדיטוריה הקטנה הפכה למקום מפגש של אושיות הקריות והחלה להתפרסם בכל הצפון. בעקבות ההצלחה הוא החל לככב בתוכניות אירוח בטלוויזיה, ולאחר מכן אף קיבל תוכנית משלו בערוץ 10. הליין בער, ואוטמזגין מינף את ההצלחה ופתח שלוחות נוספות. כיום הרשת שלו מונה 13 סניפים, מכרמיאל בצפון ועד לתל אביב וכפר סבא במרכז. לאחרונה הוא פתח סניף חדש ברמת אביב, ואת הסניף בכפר סבא, שהיה תחת זכיין, לקח לעצמו.
איפה אתה ממצב את עצמך בין הקונדיטורים בארץ?
"במקום הכי גבוה שיש. אני מפרגן לכל הקונדיטורים ומאחל להם פרנסה טובה. והלקוחות? יש מי שאוהב לקנות בזארה ומרוצה, ויש מי שמעדיף את לואי ויטון. מבחינתי, אני מרגיש לואי ויטון של הענף, ושכל אחד יקנה איפה שהוא אוהב. אני משקיע מראש בכל סניף כ-1.2 מיליון שקל, ושם דגש עד הפרט האחרון על העיצוב, התאורה, השירות, כדי שאנשים ירגישו כמו בחו"ל".
איך זה שבחו"ל יש קונדיטוריות קטנות ובארץ כמעט שאין?
"בצרפת אתה רואה פטיסרי עם חלון ראווה, שיש בו רק כ-30 מ"ר. הם מייצרים שם הכל - עוגות, טארטים קטנים ואפילו חותכים סלט ומכינים סטייק. בארץ אתה לא יכול לעבוד ככה. ההוראות של משרד הבריאות דורשות שטח של כ-200 מ"ר לפחות כדי לייצר מאפים. אם הייתי צריך לפתוח עכשיו את הסניף של ה-48 מ"ר בקרית מוצקין, לא הייתי מקבל אישור".
שיגעון המכוניות
מלבד עוגות, יש לאוטמזגין שיגעון נוסף - מכוניות. ההצלחה הכלכלית איפשרה לו לרכוש מכוניות ספורט ומכוניות יוקרה, אותן הוא נוהג להחליף בתדירות גבוהה. "אני אוהב מכוניות ספורט", הוא אומר. "הייתי הראשון בצפון שהיתה לו אאודי טי.טי".
אחרי האאודי היו גם כמה מכוניות מרצדס ספורט, ועוד אי אילו מכוניות שמחיריהן בסדר גודל של דירה מצויה, וכיום הוא נוהג במזראטי גראן טוריסמו MC.
מאיפה השיגעון?
"אני לא אוהב לנהוג, אבל אני עובד קשה מאוד ונוסע הרבה, אז אם כבר נוסע, אני מעדיף ליהנות ממכונית מיוחדת".
יש מי שמעדיפים להסתתר בתוך מכוניות מהיישוב, כדי שלא ירכלו.
"אני עסוק מספיק, לא מעניין אותי מה שמדברים".
