נר ראשון - אהבה ממבט ראשון
סמל בן לוי, 22, לוחם בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, עלה לארץ מניו ג'רזי בדצמבר 2015 ומתגורר בהרצליה עם אחיו הצעיר, גם הוא לוחם. לוי סיים תיכון בארצות הברית, הגיע לארץ לשנת לימודים באוניברסיטת בר־אילן, ובסיומה היה אמור לסמן 'וי' על תואר באוניברסיטה אמריקאית. אבל תוכניות לחוד והתאהבות לחוד. לוי נשבה בקסמי חלב ודבש וארז מזוודה. "ההורים שלי גדלו בישראל, ולמרות שנולדתי וגדלתי בארצות הברית, הכרתי את התרבות הישראלית", הוא אומר, "הרגשתי שלשרת בצה"ל יהיה הדבר הטוב ביותר שאעשה למען עצמי ולמען המדינה. יותר בער לי להתגייס מאשר ללמוד".
לא קל: "יש לי בבית שני כלבים שלא ראיתי הרבה זמן ואני מתגעגע אליהם מאוד. גם הגעגוע למשפחה לא פשוט. למזלי יש לי משפחה מאמצת בקיבוץ בית רימון, ואני מבקר אצלם מדי פעם. כשעליתי הם דאגו לי לכל דבר".
ויהי אור: "נקודת האור שלי היא אחי אור. תמיד עשינו הכול יחד. אנחנו כמעט בני אותו גיל, ויש לנו אותם חברים. עכשיו שנינו חיילים וגרים יחד. הקשר שלנו חזק מאוד".
נר שני - כנף 1 עבור
טוראי מריה קצמן, 19, מגינה אסטרטגית בחיל האוויר, עלתה מרוסיה בספטמבר 2016, אף שכבר התקבלה ללימודי אדריכלות באחת האוניברסיטאות הנחשבות במדינה. "החלטתי לוותר על הלימודים, כי היה חשוב לי יותר לעלות לארץ. למדתי עברית באולפן, טיילתי, למדתי על הארץ והתאהבתי בישראל. בהמשך הבנתי שאני חייבת להתגייס ולעשות שירות משמעותי".
קצמן משרתת בכנף 1 ברמת דוד ומתגוררת בדירת חיילים בודדים בראשון לציון. "יש פה אווירה מיוחדת שאין ברוסיה. בצבא אני מרגישה אחריות ועצמאות", היא אומרת.
לא קל: "היו כמובן קשיים וגעגועים למשפחה ולחברים, אבל כיף לי פה. גם ברגעי הקושי אני מזכירה לעצמי שזאת חוויה ומרוצה מכך שאני חווה את זה. המשפחה שלי מאושרת כשאני מאושרת ואנחנו שומרים על קשר גם מרחוק".
ויהי האור: "נקודת האור היא הפלוגה שלי. החברים מהצבא מדהימים וכולם מקבלים אותי יפה ועוזרים לי להשתלב".
נר שלישי - המפקד מצ'ילה
סג"מ דוד כץ, 22, מ"מ בגבעתי, עלה לארץ מצ'ילה בשנת 2003. הוא למד בכפר הנוער החקלאי מקווה ישראל, סיים שנה של מכינה קדם צבאית, ובמרץ 2015 התגייס לגדוד רותם של חטיבת גבעתי בתפקיד לוחם. בהמשך יצא לפקד בבית הספר למקצועות החי"ר ומשם לקורס קצינים.
כץ מתגורר ב"בית קובי" בגבעתיים, בית חם ותומך לחיילים בודדים, וגם נמצא בקשר הדוק עם משפחת רטוביץ' שאימצה אותו ומארחת אותו בזרועות פתוחות בסופי שבוע. "יש לנו קשר נעים ומחבק, ואני מודה להם על העזרה והתמיכה העצומה", הוא אומר.
ויהי אור: "נקודת האור היא החיילים שלי. כמפקד מחלקה התפקיד שלי הוא להיות איתם ובשבילם, להפוך אותם ללוחמים ולאנשים טובים יותר ולחוות איתם את התהליך. המטרה היא להשפיע, לשמש דוגמה אישית, במי שאני ובאופן שבו אני מתפקד. אנחנו עובדים יחד קשה ומתמקצעים".
נר רביעי - מהספה לקצה העולם
רב"ט ביילי דוקס, 21, לוחמת בגדוד קרקל, עלתה מקנדה בדצמבר 2016, דרך גרעין צבר, כדי להתגייס לצה"ל. היא מתגוררת עם חברי הגרעין שלה באיבים, סמוך לשדרות. "תמיד רציתי להיות לוחמת, לא חשבתי על אף תפקיד אחר", היא אומרת. "למה שאשב על הספה בבית בטורונטו ולא אתן מעצמי, כשיש אנשים שכן עושים את זה?".
לא קל: "היו כמובן היסוסים. לא פשוט לעזוב את המשפחה, את החברים ואת החיים שאת מכירה ולעבור לקצה השני של העולם, הרחק מכולם".
ויהי אור: "נקודת האור שלי הם חבריי לגרעין צבר. הם המשפחה שלי בארץ. כשאני יוצאת שבת אנחנו משתפים זה את זה בחוויות שלנו מהצבא. כולנו מתגעגעים הביתה וכולנו באנו לפה כדי לתרום. למרות הקושי, הכול שווה את זה".
נר חמישי - כפיר במקום אוניברסיטה
טוראי רומן מטיוחין, 19, לוחם בחטיבת כפיר, נולד באוקראינה ועלה לארץ בספטמבר 2016. הוריו לא הרבו לדבר על ישראל בבית, וכשבישר להם שהוא חולם לעלות לארץ, לא הבינו מאיפה נחתה עליהם הבשורה. "בזמן שחבריי לכיתה דיברו על לימודים באוניברסיטה, אני חלמתי על שירות צבאי בצה"ל", הוא אומר. "הרגשתי שזה המקום לממש את עצמי, לתרום למדינה שלי ולהגן עליה". היום מטיוחין מתגורר בטבריה, שבה מתגוררת גם דודתו.
לא קל: "הקושי המרכזי היה התגובה של אימא שלי. היא חששה שאהיה לוחם ואפגע חלילה. אבא שלי האמין בי ורצה שאהיה לוחם כמוהו".
ויהי אור: "מצאתי הרבה נקודות אור לאורך הדרך. המרכזית שבהן היא המחשבה על האנשים שאני מגן עליהם, במיוחד על אלו שקרובים אליי".
נר שישי - אחריו לסיירת
סמל ברוך איידן, 20, התגורר עם משפחתו בשווייץ עד גיל 14 ומשם עבר לפנימייה בצרפת. בתום לימודיו החליט לעלות לארץ והגיע למכינה הקדם צבאית בית אל. שם הכיר חברים מצרפת, שחולקים איתו היום דירה בירושלים.
בנובמבר 2015 התגייס לשריון והיום הוא משרת כלוחם בפלס"ר 401. "להגיע לסיירת היה החלום שלי מתחילת השירות", אומר איידן. "אני גאה בעצמי שבסופו של דבר עשיתי את זה. היום אני מרגיש שאני מצליח למצות את היכולות שלי בצורה הטובה ביותר".
לא קל: "ברור שלפעמים יש קשיים וגעגועים הביתה, וגם המסלול מאתגר, אבל אני לא מתחרט על הבחירה שלי. קיבלתי החלטה שדרשה ממני אומץ, אחריות ועצמאות".
ויהי אור: "נקודת האור היא החברים. הם המשפחה והבית מבחינתי. המשפחה שלי לא נמצאת בטקסים, ולפעמים זה קצת עצוב לצפות במשפחות אחרות מהצד, אבל החברים שלי ממלאים את החסר. אני לא מפספס אף חג איתם".
נר שביעי - הבחירה הנכונה
רב"ט עזרא ון דריל, 22, נולד בארץ. כשהיה בן שלוש שבה משפחתו להולנד, אבל הוא ידע, בתוך תוכו, שיחזור לכאן. כשהיה בן 16 השתתף ב"שראל", תוכנית מתנדבים של הצבא, ובסיומה החליט שישראל קוראת לו. "הגעתי עם גרעין צבר, התגייסתי למחווה אלון כדי ללמוד עברית ולאט לאט התאקלמתי פה". הוא אומר.
ון דריל התגייס לשריון, ובשבוע השלישי של ההכשרה יצא לגיבוש של השייטת. הוא סיים אותו, אבל לא עבר, ובתום סבב ראיונות הגיע לסיירת של חיל השריון. "אני מרוצה מאוד מהשירות שלי, ממש טוב לי ואני בטוח שעשיתי את הבחירה הנכונה כשעליתי לארץ", הוא אומר.
לא קל: "הקושי העיקרי שלי היה השפה, כי בבית לא דיברנו עברית בכלל".
ויהי אור: "נקודת האור שלי היא הפגישות עם אחותי ואחי שנמצאים גם הם בארץ. אני מתגורר בדירה במושב ניר עציון. יש לי שם גם משפחה מאמצת, ואני מרגיש שמצאתי את המקום שלי. יש כאן הרבה אנשים שעוטפים אותי בחום, וזה נהדר".
נר שמיני - בלדה לחובשת
רב"ט שני ווינמן, 20, מקיבוץ עין צורים שליד קרית מלאכי עלתה מג'ורג'יה, ארצות הברית, באוגוסט 2016 דרך גרעין צבר. בינואר 2017 התגייסה, והיום היא משרתת בתותחנים, בבסיס האימונים החילי בשבטה, בתפקיד חובשת קרבית.
"לפני העלייה לארץ הגעתי לכאן ללימודים", היא מספרת. "בתום שנה חזרתי לארצות הברית ונרשמתי לאוניברסיטת מרילנד, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני רוצה להישאר בארץ. זאת לא הייתה שאלה בכלל".
באוגוסט 2016 עלתה ווינמן לישראל. "היה ברור לי שכמו כל ישראלי גם אני אהיה חיילת בצה"ל, ולא סתם, אלא לוחמת. אבא שלי תמיד סיפר לי על השירות הצבאי שלו וזה נתן לי את הרצון לבוא לכאן ולתרום כמוהו".
לא קל: "כל המשפחה והחברים רחוקים. הם לא מכירים היטב את ישראל, וקשה לי להיות רחוקה מהם".
ויהי אור: "נקודת האור היא המשפחה המאמצת המדהימה שלי מהקיבוץ, שעושה הכול בשבילי. כשאני חוזרת מהצבא אני עושה אצלם כביסה, מדברת איתם, משחקת עם הילדים. אנחנו עושים שבת יחד והם מזמינים אותי לאירועים משפחתיים. גם החברים מהגרעין הם כמו משפחה, ואני אוהבת לגור בקיבוץ".
