כשהילה חביה החלה לשחק כדורגל, היא מספרת, ההורים שלה לא ממש התגאו בעיסוק של הבת. אפילו קצת התביישו. "הם לא אהבו את זה, לא היה מקובל שבת תשחק כדורגל", היא נזכרת.
היום, כשהיא מסיימת את דרכה בכדורגל, הסיפור כבר נראה אחרת לגמר. "בטקס הפרישה שעשו לי לפני משחק הליגה האחרון אימא עמדה מחויכת וגאה כמו טווס", היא צוחקת.
בגיל 33 הילה חביה, הסמל של כדורגל הנשים בפתח־תקוה ומי שיש לה חלק גדול בשינוי שעשתה הקבוצה והענף בשנים האחרונות, תולה את הנעליים ופורשת ממשחק פעיל. "מוזר לי מאוד שלא הודיעו לי מתי אימון הפתיחה", היא מספרת בחיוך.
צפו בטקס הפרידה מהילה שנערך לפני משחק הליגה האחרון של העונה:
חביה פורשת כשהיא עדיין הקפטנית ואחת השחקניות המובילות בקבוצה. אז למה בכל זאת? "שילוב של שתי סיבות עיקריות. לצערי, נשים עדיין לא יכולות לעסוק רק בספורט וחייבות לתחזק קריירה תובענית במקביל (חביה קודמה לאחרונה לתפקיד ראש צוות בחברת ההיי־טק בה היא עובדת). גם הגיל נותן אותותיו ולא מתאושש כמו פעם. מעבר לכך, מגיע שלב שבו יש לך שאיפות אחרות בחיים".
הודעת הפרישה כבר הייתה מוכנה בסיום העונה שעברה, אבל בהנהלת הפועל פתח־תקוה ביקשו כי תישאר לעונה נוספת. "אמרו שאני לא חייבת להגיע לכל האימונים ולא התחייבתי אפילו לכל העונה, אבל זה האופי שלי. אני לא יכולה ללכת לחלק מהאימונים או לעשות דברים לא כמו שצריך. גם הפעם ביקשו ממני להישאר, אבל זה לא בשבילי".
"היינו משחקים איפה שרק אפשר", נזכרה, "אז המסדרון היה נראה לי נורא ארוך וכל דלת הייתה שער. שיחקנו במגרש חנייה, כשפוך לשער".
היריבים של הילה, לא קשה לנחש, היו בעיקר הבנים בשכונה. "הייתי מאלה שבוחרים ראשונים כשעושים כוחות", היא מתגאה בחיוך, "גדלתי בבית שכולו היה כדורגל. ציון, אבא שלי שיחק במכבי פתח־תקוה וזה היה בנשמתו. אני זוכרת את עצמי גדלה במגרש אימונים של מכבי. כל אימון וכל משחק של אחי, ששיחק שם, הייתי מגיעה. עבורי לשחק כדורגל היה מובן מאליו".
ואיך היו תגובות הילדים?
"אשקר אם אגיד שלא היו משפטים כמו 'כדורגל זה לבנים', וגם קראו לי בן. זה לא עניין אותי. זה מה שאהבתי לעשות. הוכחתי לבנים שאני אפילו יותר טובה מהם והיה להם קשה לקבל את זה וספגתי הרבה פאולים מכוונים מלוכלכים. לשחק עם הבנים חישל אותי ותרם לי הרבה. במשחק יותר מהיר, לדעת איך לעמוד נכון, איך לפתוח זווית למסירה".
אולם עד כמה שאהבה לשחק כדורגל והיא לא הפסיקה לעשות זאת גם כשבגרה והפכה לנערה, ליגה מסודרת לשחק בה עדיין לא הייתה קיימת וחביה נאלצה להחליף לכדור כתום ולעבור למגרש הכדורסל. "אהבתי מאוד ספורט והייתי צריכה אותו, אבל לא הייתה לי מסגרת ולכן עברתי לכדורסל והמשכתי לשחק כדורגל בשכונה.
בסוף העונה בכדורסל היו נותנים לנו לשחק כדורגל וזה היה החלק שהכי אהבתי בעונה". חביה הייתה שותפה לאחד מהישגי השיא של ספורט הנשים בעיר, כשזכתה עם הפועל פתח־תקוה בגביע המדינה לנערות בכדורסל ב־1999.
כשהגיעה לגיל צבא, הניחה את האהבה לספורט בצד לשנתיים ואחרי שירות כמדריכת חי"ר וטיול בדרום אמריקה, חזרה למגרשים וגילתה שכבר פועלת בארץ ליגת כדורגל נשים. "רפי סוברה, שהכיר אותי מאז שהייתי ילדה, הביא אותי לקבוצה שניהל ומאז אני שם". מאז, למעט עונה אחת בה יצאה לנדודים שהסתיימו בחזרה הביתה, היא בהפועל פתח־תקוה.
מה ההבדל בין משחק בשכונה למשחק בליגה?
"זה משחק של ממש, על מגרש גדול, זה שונה. יש לי זיכרון מאחד המשחקים הראשונים כשאפשרו לנו לשחק ב'אורווה', אחרי שרוב הזמן שיחקנו במגרש אימונים. נתתי שם איזה בישול והתרגשתי מאוד".
לאורך הדרך שיחקה חביה במגוון תפקידים – בלם, מגן ימני, קישור ופליימייקר, התפקיד האהוב עליה. "אני אוהבת שנותנים לי חופש במשחק ואני יכולה להזין את החלוצות שעושות תנועה בלי כדור. אני חושבת הרבה יותר על הבישול ולא על ההבקעה".
היא מסיימת קריירה עשירה וענפה ללא אף תואר בכיס. לאורך הדרך היא קיבלה מספר הצעות מקבוצות הצמרת של הליגה, אבל למעט יציאה אחת להתאווררות בקבוצות שלא זכו בתארים, העבירה חביה את כל הקריירה בהפועל פתח־תקוה.
"אני לא מכירה ספורטאי אמיתי שמסיים קריירה בלי תואר ולא יגיד שיש צביטה בלב", הודתה חביה, "העונה האחרונה, הנוספת שנתתי, הגיעה אחרי שאת העונה שלפני כן סיימנו בצורה מדהימה וניצחנו את כל הגדולות. האמנתי שזו הזדמנות טובה לקחת תואר. זה לא קרה.
היו לי הצעות בעבר להגיע לקבוצות גדולות, אבל יותר מתארים חשובה לי הדרך. ואם הדרך לא נראית לי והחומר האנושי סביבי לא מתאים, בעיניי אין תואר ששווה את זה. ההנאה היא מעל הכל. אז הצביטה קיימת, היא כואבת, אבל אני לא מצטערת שלא עזבתי".
ניהול, רק מאהבה
חביה נולדה ב־10/5/84 בפתח־תקוה. יממה לאחר מכן, באלבסטה שבספרד נולד מי שהפך למודל לחיקוי שלה - אנדרס אינייסטה. "הוא אמן כדורגל", הסבירה, "אני מזדהה איתו, כי כמוני, גם הוא לא פיזי, אבל משתמש במקום זאת בראש שלו. תמיד אהבתי לראות איך הוא משחק, את הטיפול בכדור, המסירות". בשונה מהמודל שלה ששיחק עם הספרה 8 על הגב, חביה הקפידה לאורך כל הקריירה לשחק עם החולצה מספר 7.
כמי שהחלה בכדורסל ועברה לכדורגל היא מדברת בכאב על ההבדלים בהתפתחות שני הענפים: "הגעתי מהכדורסל, בו יש אנשים אחרים ותרבות שונה. כשהתחלתי לשחק כדורסל בכיתה ו', שיחקתי עם אימהות בנות 30. לא היו מספיק בנות. כשסיימתי י"ב, הענף כל כך התפתח בתשע השנים, שלכל גיל הייתה קבוצה משלו. באותן מספר שנים, בכדורגל יש התקדמות, אבל היא הרבה יותר איטית. זה מתסכל".
מה עוצר את ההתקדמות של כדורגל הנשים?
"זה מתחיל במי שמנהל את הקבוצות ברוב המועדונים. השינוי הזה יכול לבוא רק מהבנות בדור שלי, שיתחילו לפרוש לאט לאט וייכנסו לניהול רק מאהבה, בלי שום קשר לכסף. זה יכול להוביל לשינוי. מעבר לכך, השינוי חייב לקרות גם בחברה. בהכרה של הענף ושל החשיבות של הספורט. אני עדיין מקבלת תגובות בסגנון 'יש בכלל ליגת על לנשים בישראל?' ופה נכנס הנושא של החשיפה התקשורתית הדלה לה אנחנו זוכות. דבר מוביל לדבר. לא הכל מתחיל ונגמר בכסף, אבל אם כל עירייה תשווה את התקציבים שהיא נותנת לכדורגל גברים ונשים, אלה משאבים שיהיה להם שימוש ולדברים בסיסיים שהמועדונים צריכים".
מדובר בענף שלא מושך עניין כמו כדורגל גברים.
"יש דברים שהם מעבר לזה, ערכים למשל. הספורט תורם המון לנערות וילדות ויכול לתת להן ערך מוסף אדיר. ברגע שיהיו יותר תקציבים, כל העסק ייראה יותר מקצועני ואני בטוחה שיתחיל להגיע יותר קהל. יש הרבה משחקים של נשים שהיו מאוד קצביים ומעניינים ואין לי ספק שרבים היו יכולים ליהנות ממנו. אם הייתה לי אפשרות להתפרנס רק מכדורגל, אין לי ספק שזה הדבר היחידי שהייתי עושה".
בנבחרת חביה לא ממש הצליחה להטביע את חותמה וזומנה לקמפיין אחד, בו רשמה הופעה אחת בלבד. "באותה תקופה הנבחרת התבססה בעיקר על שחקניות משתי הקבוצות המובילות דאז ומהשאר די התעלמו", הסבירה, "עם השנים, כשסיימתי את התואר ונכנסתי לשוק העבודה, אני בספק אם הייתי מוצאת זמן לזה, כך שאין לי יותר מדי אכזבה בנושא".
רגע השיא בקריירה?
"זה לא רגע אחד, אלא כל סיום העונה שעברה, הפלייאוף העליון המדהים שעשינו. זו הייתה הוכחה עבורי לכל מה שהיה חשוב לי לאורך כל הקריירה – שאין תחליף לדרך ועבודה נכונה, לחומר אנושי טוב וחברות. זה נתן לי הרבה תקווה להמשך".
רגע שתרצי לשכוח.
"היה לי מאוד קשה בהדחה האחרונה מגביע המדינה על־ידי קריית־גת. ידעתי שאליפות כבר לא ניקח, אבל גביע זה משהו שתמיד בהישג יד, בטח כשאנחנו לא נופלות מרוב הקבוצות. סיימתי את המשחק הזה בבכי כי הבנתי שכבר לא אזכה בתואר".
מתכוונת להישאר בענף?
"בעונה האחרונה עברתי קורס מדריכים, וזה בגלל המחשבה קדימה. המועדון רוצה שאשאר חלק ממנו. יש לי הרבה לתרום ולתת ואני מאוד נהנית מההדרכה, לאמן קטנטנות, להעביר להן מהערכים שלי וממה שאני מאמינה. אני מקווה שהענף יילך ויתקדם, שיותר ילדות ונערות יצטרפו אלינו וההורים יהיו פתוחים ויבינו כמה זה תורם לבנות שלהם".
בפוסט הפרידה מהענף שכתבה בדף הפייסבוק שלה, את התודה הגדולה ביותר שלחה חביה לבת זוגה, סיוון. "התודה הגדולה היא לאהבה שלי, שספגה במשך שנים את כל הנלווה לכך, מחוסר שעות יחד ועד ל'דאונים' אחרי הפסדים".
"מבחינת מדינת ישראל, לצערי, אנחנו לא יכולות להיות נשואות", אמרה השבוע, ימים אחדים אחרי שגם גרמניה אישרה נישואים חד מיניים, "לצערי, אנחנו מדינה ששלטון ודת הולכים בה יחד, אבל זה לא מעסיק אותי ביום יום. יותר חשוב שיש לנו זוגיות טובה ויפה וידענו לחגוג עם כל המשפחות והחברים".
את פוסט הפרידה שלה סיכמה הילה במילים שאין טובות מהן לסכם גם את ראיון הפרישה שלה. "פורשת בדמעות, אך מלאת גאווה. הילה חביה מספר 7, קפטנית הפועל עירוני פ"ת כדורגל נשים". תמיד 7. תמיד קפטנית.
