"הייתי ילדון בכיתה א'. זה קרה בשנת 1979, כשאחותי הגדולה קיבלה שני תקליטי רוק לועזי חדשים. האחד היה של להקת סופרטראמפ והשני של ELO. לא הייתי מוכן למה שיקרה ברגע שהצלילים יבקעו מהפטיפון. כשהתקליטים החלו להתנגן, המוח שלי התפוצץ. האוזניים שמעו דברים שהן לא שמעו קודם לכן. זהו, משם הכל התחיל".
כך משחזר נעם רפפורט (45), תושב העיר, מוזיקאי וחוקר מוזיקה את נקודת הזמן, שבה האהבה לרוק תפסה אותו. לאחר עשרות שנים שבמהלכן הפך לאנציקלופדיה אנושית לעובדות וסיפורים על תרבות הרוק של הסיקסטיז והסבנטיז, רפפורט הוציא לאור בשבוע שעבר את ספרו החדש "רוק מסביב לשעון" – ספר שהפקתו התאפשרה באמצעות פרוייקט מימון המונים - המציג אלפי אנקדוטות וסיפורים שחלקם טרם סופרו בעברית, על ימי הזוהר של הרוק העולמי. עבורו, הוא מסביר, זה הרבה יותר מסתם התמחות או אובססיה. אלה החיים עצמם.
להבין מה קרה בימים אלו רפפורט עסוק מאוד בהשקת הספר. למרות זאת, כשאנחנו נפגשים בשעת ערב מאוחרת, הוא מלא אנרגיות. "בכלל רציתי להיות מתופף כשהייתי ילד", הוא פותח, "אבל למען שלום בית עם השכנים, ההורים שלי שכנעו אותי לעבור לאורגן. עד היום אני מודה להם על כך. עם האורגן ניגנתי, הקלטתי והופעתי עם חמי רודנר, רוקפור, דני סנדרסון, גידי גוב ואחרים".
איך עשית את השינוי ממוזיקאי רוק לחוקר מוזיקה? "זה לא בדיוק שינוי. עוד בימי הצבא התחלתי לקרוא ספרות מקצועית על התחום, בעיקר באנגלית כי בעברית אין ספרות כזאת. תמיד רציתי להבין מה עומד מאחורי הצלילים שאני שומע. הרי איך המוזיקה נוצרה? האמנים ישבו בחדרים וזרקו רעיונות לאוויר באופן קז'ואלי, ופשוט היה להם את הכשרון לכתוב שיר טוב. יש חוקרים שמנסים לנתח שירים ולהעניק להם פרשנות, אבל אני לא חושב שזה נכון, כי מה אם האמן לא התכוון לזה? מה אם הוא פשוט זרק כמה אקורדים על הגיטרה ואמר לחברים שלו: 'יאללה הולכים על זה'?
"רציתי להבין איך הדברים האלו קרו בזמן אמת, כיצד השירים הוקלטו באולפן, מה הסיפורים מאחורי ההקלטות והיצירה, מה הסיפורים האנושיים, ואני עושה זאת בהתבסס על הצלבות נתונים וקריאה של המון ספרות ועיתונים ישנים סביב הנושא.
לאחר הצבא רפפורט החל ללמוד ב'בית הספר למוזיקה רימון'. "ככל שהשנים חלפו נפתחתי לעוד ז'אנרים מוזיקליים. ל'רימון' נכנסתי כרוקיסט שלא אוהב ג'אז. היה לי שם קשה בהתחלה, כי ברימון מי שלא מתחבר לג'אז, נשאר בצד. אז במקום ללכת נגדם הלכתי איתם והתחלתי להקשיב לג'אז ונשאבתי לעולם חדש. למרות זאת, האהבה הגדולה שלי נותרה הרוק וגם הפופ של שנות ה-60 וה-70. מתישהו בסביבות גיל שלושים לקחתי את המחקר שלי קדימה והפכתי אותו ליותר מקצועי".
להשאיר את הפאן כפי שרפפורט מעיד על עצמו, הוא הפך יותר ויותר מרוכז בחקר התקופה. חדר העבודה שלו בביתו בפתח־תקוה החל להתמלא בגיליונות ישנים של עיתוני בידור מהתקופה, כמו "להיטון" ו"עולם הקולנוע" ובספרות מקצועית. לאחר מכן פתח את עמוד הפייסבוק הפופולרי "קרוב לקצה", שאלפי עוקביו נחשפים לסיפורים ואנקדוטות, שרפפורט מביא על התקופה באופן שוטף.
אחרי זה החלו גם ההרצאות. "התחלתי לפני שנתיים להרצות על תולדות הרוק הישראלי, התפוררות הביטלס ועוד נושאים רבים, אבל עדיין הרגשתי שאני צריך לעשות משהו יותר גדול. בדיוק באותה תקופה, ואחרי שהופעתי על כל במה אפשרית בארץ עם מיטב האמנים, גיורא סגל, הבסיסט בהרכב "ג'וק בוקס", שבו אני מנגן, נפטר מסרטן לפני כשנה. דווקא מהמקום של האבל, הבנתי שאני חייב להגשים את השאיפות והחלומות שלי - החלטתי שאני חייב להוציא ספר".
מה יש בספר שלא היה בבלוג או בהרצאות? "רציתי לתת לקהל גישה למחקר שלי, לנתונים שנובעים מתוך אלפי מקורות. אני נתקל הרבה בספרים אקדמיים שעוסקים במוזיקה של התקופה וכולם כתובים במילים גבוהות, ומלאי גרפים וניתוחים, וזה פשוט מעייף ומוציא את החשק לשמוע מוזיקה. מה גם שמצאתי המון טעויות בספרים האלה. יש המון מידע שעד היום לא סופר בארץ ומבחינתי הגיע הזמן לספר אותו".
אתה מגדיר את הספר שלך כמחקר ־ אבל הוא לא כתוב בצורה אקדמית. "הקונספט של הספר הוא שמדובר במעין עיתון שהמצאתי עם כתבות המסקרות את עולם הרוק משנת 55' ועד שנת 80' – עד מותו של ג'ון לנון. במקום להביא אנקדוטות בצורה יבשה, הנתונים מובאים ככתבות מהתקופה, כשלידן מופיעות גם פרסומות ישנות ומצעדי פזמונים ישנים".