"מבחינתי, זה אמנות או למות": "אני מאמין שנועדתי לפרוץ דרך. אם יש טאבו, אנתץ אותו. אם יש פרה קדושה, תנו לי לשחוט אותה". כך אומר דורון בראונשטיין (38), אמן רב תחומי, המוציא בימים אלה ספר ילדים חדש בשם "ליובל יש שתי אמהות לסביות גאות", שמהווה המשך לספרו הקודם "לדנה יש שני אבות", שאף תורגם לאנגלית. בראונשטיין, דו-מיני שהיה נשוי שמונה שנים לאישה אותה הוא מכנה "הנסיכה הקסומה שלי", נולד וגדל בפתח־תקוה. אם זה עדיין לא ברור דיו, הרי שמדובר בטיפוס חריג למדי בנוף המלבאסי האופייני. "אני עוף מוזר פה, בקטע טוב", הוא אומר.
השניים שלא עושים חשבון לדעות קדומות
כדי להבין עד כמה הוא לא שגרתי מספיק לעיין בספרו החדש, שעוסק בנושאים כמו טרנסג’נדריות, חתונה של שני גברים, אב לילד היוצא מהארון, דוד דו-מיני, ילדה עם אימא יהודייה ואבא ערבי ועוד. הסיפורים, להזכירכם, מיועדים לילדים. "זה ספר חשוב מאוד", ממהר בראונשטיין להגן על יצירתו. "הוא מלמד להכיל, לאהוב ולהכיר בשונה. חשוב לי שילמדו את הספר הזה, שהוא יהיה פריט חובה בכל גן ילדים. מבחינתי, זה אמנות או למות".
אנחנו נפגשים בשעת צהריים בבית קפה במרכז העיר, אליו מגיע בראונשטיין עם שני ספרי ילדים, ספר פילוסופיה ודיסק שהוציא לאחרונה עם הסינגל "חיים בלי אהבה זה כלום". "אני מאמין שאמנים צריכים לעסוק בכמה תחומים", הוא אומר. "בגלל זה אני עוסק בכתיבה, ביצירת מוסיקה, בציור ובעוד הרבה תחומים. בלי עין הרע, לכל יש ביקוש. לא ברמות של מדונה, אבל אני אמן אינדי. אני אוהב את זה מאוד".
את יצירותיו הוא מראה למלצרית שמתפעלת, ומיד אחרי הוא מחמיא לה על מבטאה הזר. "היא דמות לספר", הוא אומר, כשהיא מתרחקת עם ההזמנה. "בכלל, אני מת על העיר הזאת ועל האנשים בה. אני מחובר לפתח־תקוה בשורשיי".
למה החלטת להוציא ספרי ילדים? "אני רואה ופוגש ילדים בשכונה, ובכל מיני מקומות. הם העתיד. יש אינפלציה בסיפורי ילדים, ובעצם הנושאים די חוזרים על עצמם. בעיקר ההאנשה שעושים בהם. זה קצת מזלזל באינטליגנציה של ילדים. חוץ מזה שאני ילד נצחי בעצמי. סוג של פיטר פן".
למה לעסוק בנושאים כאלה בספרי ילדים? "אמנות אמיתית יוצרת ציוויליזציה, לוקחת אותה לשלב הבא. עד כמה שאני יודע, אין עוד ספר ילדים שבכותרות שלו יש את המילה לסביות. כשאמרתי לאנשים שזה שם הספר שלי, הרבה ייעצו לי לבחור שם אחר. התלבטתי בין השם הנוכחי ל'הקוקסינל מארץ עוץ תל אביב' כי זה אחד הסיפורים שאני יותר אוהב. הוא דן במגדר ובילד המרגיש כלוא בתוך הגוף שלו. לא ויתרתי בנושא הזה, וייאמר לזכותי שאני הולך עם האמת שלי עד הסוף".
אתה באמת מאמין שילדים קטנים יכולים להכיל סיפורים על נטיות מיניות? "ילדים מוכנים לזה, ההורים שלהם לא. ילדים פתוחים לכל. ההורים שלהם שמים להם מגבלות. אני מאמין שילדים צריכים לדעת מגיל מוקדם שיש דוד או שכן גיי, והם צריכים לדעת שיש מקום כזה שנקרא אושוויץ. ההורים הם אלו שיגידו 'לא אספר לילד שלי על ילד שמגדלות אותו שתי נשים'. אלה תגובות שאני מקבל בעיקר בפריפריות. כשאני בתל אביב בשבוע הספר, אני חותם על הספרים שלי, מרצה עליהם ואז קונים אותם. חשוב לי להסביר את הדברים האלו דווקא כאן בפתח־תקוה, להסביר שכולנו בני אדם, שונים האחד מהשני ויש מקום לכולם".
אילו תגובות אתה מקבל בעקבות הסיפורים? "חלקן זועמות מאוד, שכוללות קללות ואמירות כמו 'זה תועבה וזוהמה'. בשבוע הספר, למשל, עמדתי עם הספר ל'דנה יש שני אבות', והיו שני מקרים בהם ניערו לי את השולחן בכעס. עמדתי בגאון וסיפרתי כמה אני גאה בספר הזה. אחת ההשראות הגדולות שלי הוא ברוך שפינוזה. אני מעריך את האומץ שלו לדבוק באמת שלו, במיוחד בחברה היהודית ממנה הוא בא, למרות ששנאו ודחו אותו. אני חושב שאם יוצאים נגדך, סימן שאתה מעניין. "מצד שני, היו תגובות מדהימות. אנשים שמזהים את השם שלי מספרים לי עד כמה חשוב מה שאני עושה. הייתה אפילו אחת שאמרה לי כי הם למדו את הספר שלי במכללת לוינסקי בקורס מגדר".
היו הוצאות ספרים שדחו אותך? "אני מלך הדחיות. בלי להיכנס לשמות, אני יכול לספר שקיבלתי המון דחיות בחיי. אני מבין שספר שדן בנושאים כאלו סוגר את האופציות. תמיד יעדיפו ספר ילדים על עשרה בלונים, על איזה כלב שמחפש את עצמו או על דג שנובח. אבל לא רק שזה לא עוצר אותי, זה מדרבן אותי להמשיך ולעשות".
הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות פתח תקוה".