בימים שבהם העם חצוי בדעותיו הפוליטיות והשסע האידאולוגי הולך וגדל התאחדו תושבי פתח־תקוה השבוע וביכו את לכתו של יצחק (איציק) אוחיון ז"ל, אחד מראשי העירייה האהובים והמוערכים ביותר שידעה העיר. אוחיון נפטר בשבת, 7 במרץ, לאחר מאבק במחלה קשה. בן 74 היה במותו. הוא הניח אישה, דליה, וארבעה ילדים.
(איציק אוחיון. צילום: גיל לרנר)
אוחיון שימש ראש העירייה במשך 15 שנים בקירוב, היחיד שמילא את התפקיד שנים רבות כל כך, ועל פי הדעה הרווחת בקרב הציבור ולדעת העובדים איתו, לולא אילץ אותו מצב בריאותו להתפטר בשנת 2013 ייתכן שהיה נשאר בתפקידו עד היום בזכות הקונצנזוס שזכה לו.

שלל הישגים

אוחיון החל את דרכו בעירייה בשנות ה־70. בהתחלה היה מדריך במתנ"סים בעיר, ולימים מונה למנהלו של בית התלמיד המרכזי (אגף חברה, נוער וצעירים של היום). אחר כך היה מנהל מחלקת הנוער והספורט, מנהל אגף גנים ונוף, דירקטור ויו"ר תאגיד המים המקומי מיתב וגם יו"ר החברה לפיתוח פתח־תקוה ומנהל גן החי.
אוחיון היה מזוהה עם מפלגת העבודה, ובשנת 1998 התמודד לראשות העירייה מול גיורא לב, שכיהן בתפקיד מטעם הליכוד, והצליח להיבחר. במשך 15 שנות כהונתו בתפקיד ראש העירייה השמיני, ולמעשה עד שהתפטר מתפקידו ואורי אהד החליפו, הצעיד אוחיון את העיר קדימה ושיפר את תדמיתה.
למשל, בימיו הייתה העיר ליעד מבוקש בתחום הנדל"ן, והוא פיתח שכונות רבות וגם מקומות בילוי ופנאי. אוחיון אחראי להקמת היכל התרבות העירוני על שם דב תבורי ז"ל, שנחשב לאחד המרשימים בארץ, והוא שנטע את הזרעים להקמת אצטדיון המושבה. ייתכן שגולת הכותרת של כהונתו היא הקמת הפארק הגדול שקרוי על שמו עתה.
תחום חשוב לא פחות שקידם אוחיון היה החינוך בעיר. בשנת 2005 זכתה העירייה בראשותו בפרס החינוך היישובי בפעם הראשונה בתולדותיה. הוא קיבל את הפרס משרת החינוך אז יולי תמיר.

"תקופה מדהימה"

זמן לא רב לאחר שהתפטר בעקבות מצב בריאותו השתכן אוחיון בבית האבות גיל עוז ברחוב אמסטרדם, ושם קיבל טיפול צמוד ויום־יומי עד שנדם לבו בשבת. הידיעה על פטירתו הכתה גלים ברחבי העיר והאבל ניכר היטב על פני התושבים.
גם נגיף הקורונה שמוסיף להתפשט ברחבי המדינה לא מנע מאלף בני אדם בקירוב, ובהם בני משפחה, תושבים, עובדי עירייה וחברי מועצה בעבר ובהווה, ללוות אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין סגולה בצהרי יום ראשון. כל מספידיו דיברו על איש נעים הליכות שראה בכולם שווים ודיבר בנועם גם למי שמתח עליו ביקורת.
(חזי חקאק. צילום: פרטי)
חזי חקאק, לשעבר דובר העירייה במשך שני עשורים, הכיר היטב את אוחיון ועבד איתו בזמן שכיהן בתפקיד ראש העירייה. "ההיכרות הראשונה שלי עם איציק הייתה כשהוא שימש מנהל בית התלמיד בזמן שאני הייתי במועצת התלמידים העירונית", מספר חקאק. "זאת הייתה תקופה מדהימה שבה בית התלמיד היה הדובדבן שבקצפת ושימש בית שני לי ולבני נוער רבים. כשאיציק חזר כראש העירייה ניגשתי למכרז שפורסם אז ונבחרתי לדובר העירייה. העבודה איתו הייתה מעין סגירת מעגל מבחינתי".
איך הייתה העבודה איתו?
"הייתה לנו תקופה נהדרת. הייתי קרוב אליו מאוד, ממש איש סודו. בזמנו, חוץ מהלימודים באוניברסיטה, ממש עברתי שם בית ספר לתקשורת, ושם קיבלתי את ההכשרה האמיתית. כשאתה עובד פיזית בשטח עם האנשים וחווה משברים ופותר אותם, במיוחד כשיש לך תמיכה מלאה וליווי של ראש העירייה, יש לזה משמעות גדולה להצלחה".
היה גם קשר אישי?
"הייתי ממש בן בית אצלו. דליה אשתו אמרה לי לא מזמן שהוא ראה בי בן. אני חושב שככל שהשנים חלפו והקשר התעמק כך הוא נתן בי אמון גדול יותר. הוא היה מענטש אמיתי. אדם שאפשר גישה אליו בלי גינונים ובלי חשיבות עצמית. הלשכה שלו הייתה פתוחה, ואין מצב שאזרח היה בא אליו והוא לא היה מקבל אותו. הוא היה איש נעים הליכות, מטופח והקפיד להגיע לאירועים עירוניים לבוש בחליפות. הוא נתן המון כבוד לייצוג שלו.
"כולם הרגישו את החום ואת האהבה שהרעיף על התושבים. הוא לא עשה זאת כמצג שווא כדי להרשים או למצוא חן. זה היה האיש, ולכן הוא הצליח להיבחר לקדנציה שלישית".
ביקרת אותו מאז התפטר מתפקידו?
"ביקרתי אותו כמה פעמים במוסד עד שהיה לי קשה מאוד. העדפתי לזכור אותו כמו שהיה ברגעיו היפים ובשיאיו. הוא היה מלך העולם, וכשבאתי וראיתי אותו במצוקה שבה הוא חי זה היה קשה".
כיצד הגבת כששמעת את הבשורה?
"היה לי קשה מאוד. ליוויתי אותו כמעט 15 שנים בצורה אינטנסיבית בכל יום. כשאתה עובד במשך זמן כה רב עם אדם אתה לא יכול לעבור לסדר היום כשאתה שומע בשורה כזאת. מובן שידעתי על מחלתו וזה ריחף באוויר, אבל כשהוא נפטר קיבלתי מעין אגרוף בבטן, הייתה לי הרגשה של אובדן. עלו בראשי תמונות מהתקופה היפה שהייתה לנו".

"תמיכה מלאה"

אדם אחר שהיה קרוב מאוד לאוחיון הוא אריה ימיני, מנכ"ל היכל התרבות. "אני זוכר את איציק מילדות", הוא נזכר. "הוריו התגוררו ברחוב איכילוב, 100 מטרים בערך מביתנו ברחוב מוהליבר. השטח שהפריד בינינו שימש מגרש משחקים והיינו נפגשים בו עם אחיו. עוד כשהיה מדריך במתנ"סים השונים הוא פעל כדי לסייע לנו במועצת התלמידים.
(אריה ימיני צילום: באדיבות ימיני)
"לאחר מכן, כשהיה מנהל אגף הנוער, הוא נתן לנו יד חופשית בכל הקשור ללהקות הנוער. לימים יצאו מהעיר אמנים כמו רובי דואניאס ואסנת וישינסקי. איציק ראה בלהקות משהו חינוכי וערכי. כשהיינו עורכים חזרות או בונים את התפאורות הוא היה בא לעזור ולבדוק שהכול בסדר. אנשים היו מוכנים לתרום מעצמם והרגישו שייכים בזכות היחס שלו".
איך היו היחסים ביניכם?
"היחסים שלנו היו נפלאים. היו מקרים שרק על פי מבט עיניו ידעתי מה כוונותיו. כשהיה ראש העירייה הייתה תקופה של עדנה והבאנו את היכל התרבות לפריחה בלתי רגילה. די היה בשיחת טלפון ממנו שבה היה אומר לי 'אני מאחוריך' וידעתי שיש לי תמיכה מלאה. היו לי איתו המון שעות מיוחדות.
"כשהוא נפטר הרגשתי כאב גדול כי אישיותו המיוחדת והמבט שלו טבועים בי כל הזמן. ועם זה ידעתי כמה הוא סבל בשנותיו האחרונות. כשהייתי מבקר אותו התקשיתי להירדם לאחר מכן. הוא היה אדם אנרגטי שאהב לתקשר עם אנשים וניחן בזיכרון צילומי מדהים ונפגע בדברים האלה ממש".
כמו שרבים טוענים, אוחיון היה אדם לפני הכול. שמעון, תושב העיר, שכנם של בני הזוג אוחיון במשך כמה שנים, מספר כי הרגיש קרוב אליו ולא רק בגלל הקרבה הפיזית. "הוא לא נתן לנו להרגיש שהוא ראש עירייה או בעל סמכות אלא התנהג כאחד הדיירים", הוא אומר. "תמיד דיבר איתנו בסבר פנים יפות, שאל לשלומנו והתעניין בנעשה איתנו ביום־יום. אני זוכר שכשהילדים שלי היו מנגנים בבית הוא היה אומר לי אחר כך שהצלילים הגיעו אליהם והוא נהנה לשמוע אותם. הוא כיבד את כל השכנים והגיע לאירועים משפחתיים".